בחיוכים של נועם

לאו דליב (1891-1836)
Le Roi s'amuse המלך משתעשע
שש מנגינות למחולות בסגנון עתיק

​הצגת הבכורה של המחזה המלך משתעשע מאת ויקטור הוגו הייתה בשנת 1832. המחזה, המתאר את  מעלליו ואהבהביו של המלך פרנסוא הראשון, נתפס כמעיז פנים כנגד המלכות ונאסר להצגות נוספות מייד לאחר הבכורה. ויקטור הוגו הגיש תביעה משפטית כנגד הגזרה ונכשל, אך זכה לפרסום כלוחם למען חופש הדבור בעקבותיה. אחת הדמויות במחזה (והחשובה שבהם) הוא ליצן החצר טריבולה שבתו היא אחת מן הקורבנות שהמלך מפתה. נשמע מוכר? נכון. זהו המחזה שוורדי ביסס עליו את האופרה ריגולטו. אופייני לוורדי להשתמש במחזה שנוי במחלוקת עם נטיות רפובלקניות, ואופייני לו, באותה מידה, לקרוא לאופרה על שם הגיבור האמיתי שלה, ולא על שם בעל הדרגה הגבוהה.

עיקר פרסומו של המלחין הצרפתי לאו דליב בא לו מן הבלטים קופליה וסילביה ומן האופרה לקמה, שמתוכה אריה אחת ("שיר הפעמונים") ודואט אחד ("דואט הפרחים") היו ללהיטים גדולים בזמנו ובזמננו.  צ'ייקובסקי העריץ אותו, לעדותו, ואף הושפע ממנו. הוא אמר שאם היה מכיר את הבלט סילביה לא היה כותב את "אגם הברבורים" (אבל מאידך, צ'ייקובסקי חשב שברהמס הוא איכר רעשני…).

בשנת 1873 דליב כתב מוסיקה אינצידנטלית למחזהו של הוגו, שכבר לא היה כבול לאיסורי הצנזורה,  והוצג, עם המוסיקה של דליב,  בקומדי- פראנסז בנובמבר 1882. מוסיקה אינצידנטלית משמשת כליווי למהלך ההצגה, או במרווחים שבין תמונות ומערכות שונות, ואינה בהכרח מתארת הלכי נפש של דמות זו או אחרת. תפקידה לעצב את האווירה בהצגה. דליב חשב נכון, שבחירה במנגינות מחול מתקופת הרנסאנס ועיבודן תתאים ללווי מחזה שעוסק באותה תקופה. הוא עיבד את המנגינות בסגנון שנראה לו "תקופתי", אבל בעצם מתאים יותר לסגנונו שלו ולתקופתו – המאה ה-19. מה שמקנה למוסיקה אווירה מעין עתיקה הם המקצבים והמרווחים שמאפיינים את המחולות המקוריים וקצת שימוש בתופי מרים. צריך לזכור שהאסכולה האותנטית לנגינת מוסיקה עתיקה, המנסה לשחזר בדיוק היסטורי ככל האפשר את אופני הנגינה והביצוע של ימה"ב, הרנסאנס והבארוק, באה לעולם רק במחציתה השנייה של המאה ה-20, ולמלחינים כדליב לא הייתה שום דרך (וגם שום רצון) להיות "אותנטי". התזמור, אם כן, נשען על הפרקטיקות המוכרות היטב בזמנו של דליב. התוצאה, למרות זאת, היא סימפטית ומלבבת.

המחול הראשון, גליארד,נפתח בתרועה חגיגית ולאחריה נפרש לאזנינו מחול מרובה חטיבות שביניהן פזמון בעל מקצב מנוקד. החלק השני הוא פאוואן (המוכר לרבים מאיתנו כ"בחיוכים של נועם"), המופיע פעמיים: פעם ראשונה בנגינת כלי הקשת במירקם הומופוני (כל הקולות צועדים את אותם צעדים, אחד מתחת לשני, ובעצם – רצף אקורדים המתקדם לפי צלילי המנגינה) ובשנייה בנגינת כלי הנשיפה מעץ כשהמיתרים מלווים בפיציקטו (פריטה).  בחלק השלישי, Scene du Bouquet (תמונת הפרחים), מנגנים הויולות והצ'לי מנגינה רבת ביטוי אליה צץ מדי פעם הקלרנית. ה-L'esquercarde , החלק הרביעי, הוא מחול במיפעם זוגי שמנגינתו מנוגנת על-ידי האבוב ומוטעם בנקישות תוף מרים. החלק החמישי הוא מדריגל, במיפעם משולש, בצורה משולשת (א-ב-א) המעובד ברוח כל כך רומנטית שאלמלא המרווחים האופייניים לרנסאנס היינו חושדים שדליב עצמו כתב אותו (ואולי כן). החלק השישי הוא פאספייה המזכיר מאד את זה של דביסי מתוך ה"סוויטה ברגמאסק". כפינאלה מביא דליב שוב את הגליארד בגירסה מקוצרת, וסוגר בכך מעגל צורני – הגליארד מהווה מסגרת ליצירה כולה.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s