ה-40 של מוצרט

וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1791)
סימפוניה מס' 40 בסול מינור, ק. 550

מולטו אלגרו
אנדנטה
מנואטן – טריו
פינלה: אלגרו אסאי

עם פריחתה של תרבות הצריכה גילו מחולליה את הכוח המסחרי של כמה וכמה יצירות אמנות והפכו אותן לאיקונות. גם מי שאין לו דבר וחצי דבר עם אמנות פלסטית מכיר היטב את דיוקנה של המונה ליזה ואת גופו המסוקס של דוד ומי שאין לו (או בעצם יש לו, נגד) דבר עם המוסיקה הקלאסית ישרוק לך את הצלילים הפותחים את החמישית של בטהובן ואת צלילי ההללויה של הנדל. בשנות ה-70 של המאה הקודמת נפל דבר, ואחד, ואלדוס דה לוס ריוס, עיבד את הפרק הראשון של "הארבעים של מוצרט" לשפת הפופ וצרף אותה למועדון הנכבד של האיקונות. מרגע שאיתרע מזלה של יצירה והיא נכנסת לקאנון של  הצרכנות,  היא מופשטת מכל מעלותיה שהפכו אותה מלכתחילה ליצירה חשובה, וכל מה שהיה מורכב ומרתק, מרובה פרטים ופשוט, בנוי כהלכה ונועז – נעשה שטוח, בוטה ופשטני.  לכן שילובה של יצירה כזאת בתכנית הקונצרט היא מצד אחד ערובה לפופולריות, אך מצד שני שומה על התזמורת  להשיב עטרה ליושנה ולגלות את מעמקים הטמונים מאחורי הלוגו.

מוצרט הלחין את שלוש הסימפוניות האחרונות שלו (39,40,41) במשך כחודשיים בשנת 1788.  דורות של מלומדים דנו חזור ודון בשאלת נסיבות הכתיבה. האם ייתכן, שמוצרט, שלא כדרכו, כתב אותן ללא הזמנה, לעצמו? האם ייתכן שמוצרט לא שמע אותן מבוצעות? (רעיון שמאד התאים לתפיסה הרומנטית  של המלחין הטראגי, הבלתי מובן, שגם עליו בנו תילי תילים של מילים ועשו ממנו לא מעט כסף).  עוד קצת חיטוט בניירת ומתברר שלא. הוא כתב אותן (כנראה) לסדרת קונצרטים שאירגן בעצמו, או שאירגן סליירי (כן ההוא מאמדאוס, זה שלא הרעיל את מוצרט), וכנראה ש.. (הללויה!) את הסימפוניה מס. 40 הוא כן שמע כי עובדה! יש גירסה אחת בלי קלרניתות ואחת עם. כלומר שמוצרט כן שמע את נגינת הסימפוניה וחש צורך להוסיף קלרניתות, או שבעצם זה היה בגלל שהחבר שלו שטאדלר ישב בתזמורת?

אלה אינם המעמקים שאנו רוצים להעיר מרבצם. אלו פרטים רכילותיים,  שיכולים להאיר את הבנת הסוציולוגיה של המוסיקה בזמנו של מוצרט ובזמננו. גם הנסיבות האישיות של מוצרט בזמן ההלחנה (קשות, קשות מאד: חסרון כיס שהוביל למכתבי תחנונים עם רמזי התאבדות למכריו העשירים, ירידת הפופולריות שלו בווינה ובעיות בחיי הנישואין) לא ממש מתבטאות במוסיקה. בוודאי לא באופן ישיר. מי שמקווה להבין את המוסיקה דרך הפרטים האלה יתאכזב. עובדה שהמלחין רוברט שומאן ראה בסימפוניה  מס. 40 "קלילות וחן יווניים", המוסיקולוג אלפרד איינשטיין ראה בה "קפיצה אל תהומות הנפש" ואילו המבקר דונלד טובי לא רק  שמצא את מקצביה מתאימים לאופרה בופה (אופרה קומית) אלא הפטיר "לא רק שקשה לראות מעמקי יגון במקצבי הקומדיה, יהיה זה לא אינטליגנטי לנסות".  גם את העובדה שה-40 כתובה במינור (רק עוד סימפוניה, מס. 25, כתובה אף היא במינור, וגם היא בסול מינור), אי אפשר לגייס לפרשנות ביוגרפית, כי הנה: 39 ו-41 כתובות במז'ור והן נכתבו באותה תקופה.

אז מה בעצם כן משנה? משנה המוסיקה. צריך להאזין בתשומת לב ואז הכל נפרש לעינינו (אוזנינו).

הפרק הראשון, מולטו אלגרו, כתוב בצורת סונטה*. הנושא הראשון, הידוע כל כך, אינו מצהיר על נוכחותו מייד אלא פותח בליווי שמבסס פעימה רוגשת, ורק אחר כך מכריז על עצמו. מוצרט נוקט כאן דרך מאד לא שכיחה, שתהווה דוגמא למלחינים רבים אחריו (היידן, בטהובן, שוברט ועוד רבים). נטילת הבכורה מן ההצהרה הראשונה לטובת הליווי היה מעשה אמיץ.  למראית עיין הנושא הוא סימטרי ומאוזן וקלאסי, אך הגרעין המקצבי שלו נעשה מוטיב עיקש שיצוץ לאורך הפרק כולו. נושא שני לירי יותר ממתן מעט את האוירה אך לקראת סוף התצוגה מגוייס שוב הנושא הראשון לסיכומם של דברים. הפיתוח נוטל את הגרעין המקצבי וממצה אותו עד תומו בכל אמצעי התזמור, ההרמוניה והמרקם, מעשה היאה לבאך הגדול, שלא הרפה מנושאיו עד שלא מיצה אותם. דווקא משום שאנו מכירים את המנגינות טוב כל כך, אנחנו יכולים לעקוב ביתר עניין אחרי מעשה המרכבה של מוצרט, ולהעריך את פרטיו.

הפרק השני, האנדנטה, פותח בצעדים כבדים למדי, המייצבים את האווירה שתשלוט בו. לאט לאט נפרדים מן הגוש הכבד הכינורות וכלי העץ בדיאלוגים המבוססים על תבנית של שני צלילים שנקראו בתקופתו של מוצרט (ועוד לפניו) "אנחות", והפרק כולו נע בין הצעדים הכבדים, העיקשים לבין המצלולים העדינים של כלי העץ והכינורות, כשמדי פעם מדגישות לנו הקרנות, בצלילן המרוחק, את אופיו הטראגי של הפרק.

הפרק השלישי, מנואט,  נושא עצמו בכבדות אף הוא. רחוק מרחק רב מן הקלילות והגנדרנות של הריקוד האצילי. החטיבה השנייה קלה קצת יותר, בזכות כלי הנשיפה, ולאחריה חוזר המנואט שוב.

הפרק האחרון, אלגרו אסאי, מציג בפנינו מייד נושא ברור, בכיוון מעלה ומייד פונה לפתח אותו, לרוב באמצעות וריאציות. מוצרט עורך פה מסע הרמוני שמטרתו להחזיר אותנו "הביתה" אל הסולם המקורי של סול מינור. באמצע הדרך מופיע משפט  מוסיקלי אחד שעליו מתעכבים כותבים רבים. אפשר לפרשו כאילו הוא צופה קדימה אל המאה ה-20 אל המהפכה שהנהיג ארנולד שנברג בשיטת 12 הטונים שלו. אלא שרק המקצוענים חדי האוזן ישימו אליו לב ואילו אנחנו נרווה נחת מפרק מענג ובנוי כהלכה.

*צורת סונטה מורכבת מתצוגה ובה שני נושאי מנוגדים באופיים, עליה חוזרים בד"כ פעם נוספת, פיתוח שבו המלחין מפרק את נושאי התצוגה לגורמים ומשחק איתם בעזרת מרקמים, סולמות ותיזמורים שונים ומחזר (רקפיטולציה) שבו חוזרים אל הנושאים של הפיתוח, אבל קצת אחרת.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s