בתולה יוונית נאווה

לודביג ואן בטהובן (1827-1770)
סימפוניה מס' 4 בסי במול מז'ור, אופ. 60

I אדג'ו – אלגרו ויווצ'ה
II אדג'ו
III אלגרו מולטו א ויווצ'ה – און פוקו מנו אלגרו
IV אלגרו מה נון טרופו

"בתולה יוונית נאווה בין שני ענקים צפוניים" – כך כינה רוברט שומאן את הסימפוניה הרביעית של בטהובן הניצבת בין הסימפוניות השלישית, "ארואיקה" והחמישית, בה"א רבתי. שומאן, כמו מלחינים ומבקרים אחרים בני המאה ה-19, חשבו שיצירה זו חושפת פן אחר באישיותו של בטהובן: לא הענק הנאבק, כי אם בטהובן שלו, רגוע ושאנן. הסימפוניה, בעיניהם, מצייתת ל"עיקרון החילופין" יוצא הדופן של הסימפוניות של בטהובן: כל אחת מן הסימפוניות החזקות, ה"גבריות" מס' 1, 3, 5 ו-7 מלווה בבת זוג זוגית ומקסימה: השנייה העליזה, השישית הפסטורלית, הרגועה והמהורהרת, השמינית הלבבית והרביעית. אלא שהאזנה לסימפוניה עצמה מבהירה שכל הנאמר למעלה פשוט לא נכון. זה נשמע כמו תבנית נחמדה, אבל זה לא עובד. בסימפוניה הרביעית יש הרבה מבטהובן הקשה, המגמגם, הנחרץ, ההרואי, לצד בטהובן הלירי, המבודח והכפרי.

בטהובן השלים את כתיבת הסיפוניה בנובמבר 1806. הוא כתב אותה כנראה במשך סוף הקיץ והסתיו של אותה שנה, בעודו שוהה אצל אחד מפטרוניו, הנסיך ליכנובסקי, בגרץ שבשלזיה. הסימפוניה הוקדשה לרוזן פון אופרסדורף, שהזמין אותה תמורת 500 פלורינים. נגינת הבכורה התקיימה במרץ 1807, בקונצרט פרטי בארמון הנסיך לובקוביץ שבווינה. יחד עם הסימפוניה נוגנו לראשונה גם הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר והפתיחה "קוריולאנוס".

המבוא לפרק הראשון, אדג'ו, כתוב במסורת המבואות האיטיים של היידן. בטהובן עצמו כתב מבואות כאלה בסימפוניות הראשונה והשנייה. הוא מנוגד לחלוטין לאופיו של הפרק עצמו – אלגרו ויווצ'ה. באווירת חוסר ביטחון מרובת דיסוננסים, המוסיקה מגששת למראית-עין ללא מוצא ויוצרת ציפיות שונות למה שיבוא אחר-כך. הספקות נעלמים מייד עם תחילת הנושא הראשון, שהוא התגלמות שמחת החיים.

הנושא השני מנוגן בידי כלי הנשיפה מעץ – הבסון האבוב והחליל. בחטיבת הפיתוח בטהובן מציג נושא שירתי נוסף, אשר לאחר עיבודו בידי כלים שונים ובסולמות אחדים – נעלם כלעומת שבא. לקראת סוף הפיתוח נשמע דרדור תופים ארוך ועמום המסמן את האצת ההתרחשות המוסיקלית לקראת חזרת הנושאים הראשונים וקודה קצרה.

הפרק השני, אדג'ו, פותח בתבנית ליווי מערסלת שתמשיך תלווה את שני הנושאים השירתיים לכל אורך הפרק. הנושא הראשון מתחיל בכינורות, ניטל ע"י כלי הנשיפה מעץ ואח"כ ע"י התזמורת כולה. הנושא השני מתחיל בכלי הנשיפה מעץ, בליווי כלי הקשת המסתובבים סביבם עדינות. החטיבה האמצעית נפתחת באקורדים פורטיסימו ומסתיימת בדו שיח רך של הכינור הראשון עם השני. חזרת תבנית הליווי מביאה איתה גירסה שונה במקצת של שני הנושאים מן החטיבה הפותחת. קודה קצרה, עם סולו של הטימפני מביאה את הפרק לידי סיום.

למרות שבטהובן כתב "מנואט" בראש הפרק השלישי, אלגרו ויווצ'ה, הוא קרוב יותר ברוחו לסקרצו (בבדיחות) מאשר לריקוד המתון והאצילי. באווירת ריקוד כפרי-עממי, שולטים בפרק רגשה ריתמית והומור. בחטיבה האמצעית (הטריו, אשר חוזר על עצמו כאן לראשונה), יש האטה מסויימת של הקצב ונושא עדין המנוגן בכלי הנשיפה מעץ. אווירת הסקרצו חוזרת במלוא עוזה עם החזרה המלאה על החטיבה הראשונה. הפרק מסתיים בקודה עם סולו לקרן.

פרק הסיום הוא אלגרו מה נון טרופו חינני. הנושא הפותח, בצלילים קצרים ומהירים (חלקי 16), מוצג ע"י הכינורות. כלי הנשיפה מעץ מציגים נושא שני לירי. הפיתוח הוא עיבוד מחדש של שני נושאים אלה. לאחר חזרת הנושאים הפותחים והקודה, נפרד בטהובן ממאזיניו, בחוסר חשק, עם ציטוט נושא הפתיחה בצלילים איטיים פי שניים (שמיניות).

הסימפוניה הרביעית היא המנוגנת פחות מכל הסימפוניות של בטהובן, שלא בצדק. המאזין, בקי או שאינו בקי בסגנונו של בטהובן, יוכל לזהות את שפתו הייחודית. מאפייני התזמור שלו, המנגינות השונות ועיבודן, מבני הפרקים ועוד – כולם רק שלו. ייחודו של מלחין גדול הוא ביצירת קול אינדיבידואלי הניכר ביצירותיו – שונות זו מזו ככל שיהיו.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s