יצירת ענק

וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756)
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס'  25 בדו מז'ור, ק. 503

אלגרו מאסטוזו
אנדנטה
אלגרטו

מוצרט סיים את כתיבת הקונצ'רטו בדו מז'ור ב-4 בדצמבר 1786. הוא ניגן את הקונצ'רטו לראשונה למחרת, בקזינו הווינאי של יוהאן טראטנר ולמחרת, ב-6 בדצמבר סיים את כתיבת הסימפוניה מס' 37, ק. 504. הסימפוניה בוצעה כנראה במהלך השבועיים הבאים. הוא לקח איתו את הסימפוניה לפראג, שם נכח בביצוע האופרה שלו נישואי פיגרו, התקבל כגיבור וזכה להצלחה הגדולה ביותר בחייו. הוא ניצח על כמה מביצועי האופרה וקיים קונצרט (ב-19 בינואר 1877) שבו נוגנה הסימפוניה שתיוודע מאז בשם פראג. בעוד שהסימפוניה כיכבה ברפרטואר מאז, הקונצ'רטו שהולחן במקביל נשכח. מוצרט ניגן אותו עוד פעמיים, באפריל בווינה ובמאי בלייפציג, בטהובן בחר בו לאחת מהופעותיו הראשונות כפסנתרן ב-1795, ומאז לא נוגן. עד שהתזמורת הפילהרמונית הווינאית בניצוח גאורג צל, עם הפסנתרן ארתור שנאבל, ביצעו אותו בקונצרט שצויין כ"ראשון מאז ימיו של מוצרט". רק אחרי מלחמת העולם השנייה חזר הקונצ'רטו ותפס את מקומו ברפרטואר והוכר כאחת מיצירות המופת בתחומו.

זהו גם הקונצ'רטו לפסנתר החותם את רצף 12 הקונצ'רטי הגדולים לפסנתר של מוצרט. אחריו ייכתבו עוד שניים, אך אלה שונים במהותם. ק.503 הוא בעל לכידות מבנית חזקה ומשתמש במעברים ממז'ור למינור לכל אורכו. שלושת פרקיו כתובים בצורת סונטה: הראשון – לפי הספר (תצוגה עם שני נושאים, פיתוח ומחזר – חזרה על שני הנושאים אך בסולם אחר); השני – ללא חלק הפיתוח; וכחלק מרונדו בן שבעה חלקים בשלישי.

הפרק הראשון, אלגרו מאסטוזו, מלכותי, חגיגי ומרשים אך משלב גם קטעים רבי הבעה ואינטימיים. הוא מחליק אל ומתוך סולמות מינוריים ממש כאילו הפרק נכתב ע"י שוברט. המוסיקה נעה בין איזכורים של פיגרו לבין קטעים סימפוניים במהותם, המביטים קדימה אל יופיטר (אם לא אל בטהובן).

הפרק השני מצויין כאנדנטה (בקצב הליכה), אבל יש לו אופי ורוחב הנשימה של אדג'ו. התזמורת מנגנת את שני נושאי התצוגה לפני שהפסנתר נכנס עם נושא מקושט מאד. האווירה בפרק מהורהרת לכל אורכו.

מוצרט לא ציין בכתב היד ציון טמפו לפרק השלישי, אך הציון אלגרטו נשאר מקובל מאז פרסמה אותו קונסטנצה מוצרט בניסיונה היחיד והכושל בתחום העסקים בשנת 1789. נושא הפזמון של הרונדו הוא גבוט מתוך האופרה אידומנאו. יש שראו בפרק את "הרונדו הרציני ביותר של מוצרט" וגם "הנושא הראשון נגוע במלנכוליה, מלא געגועים שאינם מקובלים בפינלה של קונצ'רטו". זהו אכן רונדו בוגר ובשל אך לא חסרה בו שמחת חיים וחיוניות.

רבים שומעים בקונצ'רטו הזה איזכורים ליצירות שכבר נכתבו (פיגרו, אידומנאו) ושעדיין לא נכתבו (המרסייז, הקונצ'רטו הרביעי וגם הסימפוניה החמישית של בטהובן). חלק מן הציטוטים מובן – אותו מוצרט כתב אותם, בטהובן התרשם והפנים). החלק האחר – אולי יש קשר ואולי לא. היצירה הכבירה הזאת עומדת על מכונה בזכות עצמה.

הקונצ'רטו לפסנתר מס' 25 הוא יצירת ענק. גם במובן הגשמי – אורכו של הפרק הראשון ארוך יותר מכל פרק ביצירה תזמורתית אחרת של מוצרט – וגם במהותו. צ'ארלס רוזן מסכם: "בעוד שבדרך כלל נמצאת הליריות של מוצרט בפרטים ואילו המבנה הכללי הוא גורם מארגן, הרי בקונצ'רטו הזה הפרטים הם לרוב קונבנציונליים ואילו כוח הביטוי המפעים נובע מגורמי המבנה הרחבים יותר. זהו סגנון סימפוני המשלב מלנכוליה ועדינות, הנובעות בתורן מן האמצעי הפשוט ביותר: מעברים ממז'ור למינור… הרגש צורב פחות מאשר בקונצ'רטי אחרים, אך השילוב של רוחב יריעה ועמקות עושה את היצירה הזאת לנערצת".

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s