המינורי הראשון

וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756)
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 20 ברה מינור, ק. 466

אלגרו
רומנצה
רונדו: אלגרו אסאי

הקונצ'רטו לפסנתר ברה מינור הוא הראשון שמוצרט כתב  בסולם מינורי (הוא יכתוב עוד אחד בלבד – הקונצ'רטו בדו מינור ק. 491 ). בשלב זה של יצירתו, כבר היו הקווים העיקריים של הקונצ'רטו הקלאסי יצוקים וברורים. אם בקונצ'רטו של תקופת בארוק הניגודים, לב הקונצ'רטו, נבעו ממקורות הצליל (סולן מול תזמורת, קבוצת סולנים מול תזמורת),  הרי שבקונצ'רטו הקלאסי הניגודים נובעים מן הנושאים השונים באופיים ומפיתוחם במסגרת צורת הסונטה.  בהקשר הזה הייתה לקונצ'רטו ברה מינור השפעה היסטורית רחבה ויש, לכן, לבחון אותו לא רק כקונצ'רטו אלא גם בהקשר הסימפוני.

מוצרט כתב את הקונצ'רטו במהירות רבה וביצע אותו ב-10 בפברואר 1785, באחד מן הקונצרטים למנויים שאירגן. אביו, ליאופולד, שביקרו בווינה באותו זמן, כתב לננרל, בתו, שמוצרט היה כל כך עסוק בהשגחה על מעתיקי התווים שלא הספיק לחזור על הקונצ'רטו עם התזמורת ואפילו לא ניגן את פרקו האחרון בשלמותו, לפני הקונצרט. זהו הקונצ'רטו היחיד של מוצרט שבטהובן ביצע בפומבי ואף כתב לו קדנצה (אלו של  מוצרט לא נשמרו). הוא מן היחידים בין הקונצ'רטי שנשארו ברפרטואר גם במאה ה-19, שאהבה סולמות מינוריים.

רבים עסקו בשאלת בחירת הסולם, שהרי ל-19 הקונצ'רטי שקדמו לק. 466 בחר מוצרט סולם מז'ורי. לא רק זאת: יש המייחסים דווקא לסולם רה מינור משמעות מיוחדת, טראגית אולי, אצל מוצרט, שהרי גם חלקה האחרון של האופרה "דון ג'ובאני" והרקוויאם כתובים בסולם זה. אין ספק שבקונצ'רטו הזה הגיע מוצרט לשליטה מוחלטת לא רק בטכניקה של כתיבת קונצ'רטו (לכך הוא הגיע כבר קודם), אלא גם באמנות החמקנית של בניית מהלך רגשי באמצעים מוסיקליים. אולי בשל כך מייחסים לקונצ'רטו הזה רומנטיות יתרה. בשום קונצ'רטו לפניו לא מוצתה עד כדי כך האפשרות הגלומה בצורה המוסיקלית הזו: הניגוד והמאבק בין הקול היחיד והרבים. פראזות של הפסנתר ושל התזמורת אינן עוברות מזה לזאת ללא שעובדו מחדש. הנושא שפותח את הפרק הראשון בתזמורת מושמע ע"י הפסנתר כשהוא מעובד ומובחן אחרת, מן הבחינה המקצבית. הנושא דמוי הרצ'יטטיב של הפסנתר אינו מנוגן כלל בתזמורת. ויחד עם זאת, החומרים המוסיקליים של הקונצ'רטו הומוגניים בצורה מפתיעה. לראשונה קיימים קשרים ברורים בין הפרקים הראשון והשלישי, ומבחינת האווירה, גם בינם לבין החטיבה האמצעית בפרק השני. בניית תפקיד התזמורת הוא סימפוני באופיו והוא מקנה לקונצ'רטו רוחב יריעה רגשי גדול יותר.

הפרק הראשון, אלגרו, מבסס את האמצעים שנמנו למעלה. מעקב אחרי בניית התצוגה של הנושא הראשון בתזמורת, ימחיש את הנאמר: אם רוב הקונצ'רטי של  מוצרט נפתחים בהצהרה ברורה לתזמורת מלאה, או במנגינה רכה, לירית, הקונצ'רטו שלנו נפתח בחומר אמורפי יותר: הנושא מתמהמה על צליל אחד לפני שיצא לדרכו, המקצב מתעתע בסינקופות (הדגשות במקומות בלתי צפויים), הכלים מצטברים לאט לאט, מלווים בהדגשות בקרנות, המקצב ההרמוני (חילופי אקורדים) מואץ בהדרגה וכך גם תנועת כלי המיתר. כל אלה הולכים ומתעצמים עד שהתזמורת מתאחדת להשמעת חלקו האחרון של הנושא. הפרק כולו ניזון מן המהלכים האלה ושומר על המתח הרגשי לכל אורכו.

חלקו הראשון של הפרק השני, רומנצה, זמרתי ומלודי. חלקו השני מפתיע אותנו בכניסה נסערת ודרמטית מאד של התזמורת והפסנתר. החלק הזה מפתיע לא רק בשינוי החד של האווירה (הפרק השני הצפוי, השירתי, זוכה לשינוי חריף באופיו) אלא אף בתפקיד המבני, ביוצרו רצף אחד עם הפרקים הראשון והשלישי.

הפרק השלישי, רונדו, אף הוא נתון לאותם מתחים. נושא הרונדו מתפרץ בכוח מייד לאחר הסיום השלו של הרומנצה, וחוזר מס' פעמים כמעין פזמון. ולמעט גיחה אחת לסולם מז'ורי והקודה, מצטרף אף הוא לכוח הכהה הבלתי רגיל של הקונצ'רטו ברה מינור.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s