דוניצטי, דון פסקואלה ואופרה בופה

דון פסקואלה
אופרה בופה בשלוש מערכות
מאת: גאטנו דוניצטי
ליברית: אנג'לו אנלי, ג'ובאני רופיני והמלחין
בכורה: 3 בינואר 1843, פריס

בדרכו לפריס, ב-5 בדצמבר 1842, כתב דוניצטי לידידו דולצ'י: "אני נוסע לפריס כדי לתרגם את פאדילה ולינדה, אלוהים לבד יודע מה עוד אעשה שם". למעשה הוא מצא הרבה מאד תעסוקה. זו הייתה אחת מן התקופות היותר מאומצות ויותר פוריות בקריירה שלו. בתוך תקופה של שלושה חדשים הוא תיקן וחזרעל לינדה משאמוני לתיאטרון האיטלקי; הוא כתב חצי אופרה לווינה והפסיק לאחר שהתברר שאופרה באותו נושא הועלתה זה עתה שם; הוא הלחין וחזר על דון פסקואלה בתיאטרון האיטלקי והכין תרשים מוסיקלי שלם לאופרה אחרת עבור וינה, במקום זו שזנח; כמו כן כתב מיזררה שהוקדש לקיסרית אנה ובוצע בוינה. זה היה הספק בלתי רגיל גם לגבי דוניצטי, מהיר הכתיבה. מבין האופרות שנכתבו בתקופה זו, הראשונה שהגיעה לבמה הייתה דון פסקואלה.

דוניצטי הוא זה שבחר בנושא והטיל על ג'ובני רופיני הצעיר להתאימו לצרכיו על-פי ליברטו לאופרה סר מרקאנטוניו שנכתב ע"י אנג'לו אנלי, למוסיקה של סטפאנו פאווזי ב-1810. כוונתו הייתה לעצב את המחזה לקומדיה בת-זמנו שתשוחק בתלבושות בנות זמנו – חידוש נועז באותו זמן. השתתפותו הפעילה של דוניצטי בכתיבה ובעיצוב בעלילה לא הותירה לרופיני הבלתי מנוסה חופש רב, מה גם שדוניצטי התכוון לשלב במוסיקה קטעים שנכתבו לאופרות אחרות (מה שמסביר במידת מה את המהירות הרבה של ההלחנה). למרות שנהג להתפאר שהלחין את דון פסקואלה ב11- ימים, אין ספק שהתהליך ארך יותר מזה. כתב היד השמור בארכיון הוצאת ריקורדי במילנו, מסגיר תהליך הלחנה דומה יותר לזה של בטהובן מאשר למוצרט.

דוניצטי שינה ותיקן כמעט כל מספר באופרה, כמה מהם יותר מפעם אחת, מרישום ראשוני של החלק הקולי עם רמזי ליווי ועד לפרטיטורה השלמה, המתוזמרת, כולל שינויים שהוכנסו בתוך תקופת החזרות. אלה מעידים על תהליך מודע ואחראי שבסופו – אחת מפניני האופרות הקומיות של כל הזמנים. אין כאן הליכה בתלם הקונבנציות שבו צעדו רבים כל כך ממלחיני האופרה האיטלקית במאות ה-18 וה-19 (וגם דוניצטי עצמו בחלק מ-66 האופרות שלו) אלא יצירת מופת מחושבת הנשענת מחד על אותן קונבנציות ומעשירה אותן, מאידך, בנקודות מבט חדשות. מבחינות רבות דון פסקואלה היא חוליה אחרונה בשרשרת שכוללת את שיקוי האהבה, הספר מסביליה ונישואי פיגארו, ומבחינות אחרות – ראשונה בשרשרת המובילה לפלסטף של ורדי.

הצגת הבכורה התקיימה בפריס ב-3 בינואר 1843 והאופרה הייתה להצלחה מיידית. רק ההצלחה של הפוריטנים, שמונה שנים קודם לכן, הושוותה לה. במהרה הוצגה האופרה בכל רחבי אירופה והבכורה האמריקנית התקיימה ב-7 בינואר 1845 בניו- אורלינס. זוהי ללא ספק האופרה המוכרת והמבוצעת ביותר של דוניצטי עד היום.

במידה רבה הקומדיה בדון פסקואלה נובעת מן העובדה שהדמויות נשארות הן עצמן, ושהמניע העיקרי של העלילה, נורינה המחופשת לסופרוניה, לעולם לא חדלה להיות נורינה. דון פסקואלה משוחררת באופן מפתיע מן האמצעים הקומיים המקובלים באופרה בופה של ניצול יתר של מקריות, טעויות בזהות ותכסיסים דומים. הדמויות הקומיות המסורתיות של הזקן המאוהב, הנוכל התככן, הנערה והמאהב הצעיר מקבלות כאן אופי אנושי להפתיע והדגש הוא על ניצחון האופי על המלאכותי. השעשוע מתעלה על-ידי הפאתוס.

במובנים מסויימים, דון פסקואלה אינה בנויה כאופרה בופה רגילה, והתיאור הרגיל שלה כעירוב של חומרים מקובלים לתבנית בלה משימוש, אשר רק במקרה הולידה יצירת מופת – מטעה. למעשה, דון פסקואלה היא תערובת מדהימה של פתרונות מקובלים ולא-מקובלים למצבים מסורתיים. באופרות בופה מסורתיות מלווה הרצ'יטטיב בדרך כלל ע"י הצ'מבלו בלבד (רצ'יטטיב סקו – יבש). אופיים של הרצ'יטטיבים בדון פסקואלה הוא בהחלט סקו, אך הם מתוזמרים לכלי קשת. במבנה התמונות דוניצטי מרבה להשתמש באמצעים מקובלים דווקא באופרות טרגיות. לעיתים מזומנות הוא מחלק את התמונה למבנה של אריה כפולה (אריה לירית המובילה לקבלטה לאחר שינוי כלשהו בסיטואציה) אך מקצה אותה לשתי דמויות, מה שמקנה לתמונה יתר אמינות. בסיומה של התמונה הראשונה ארנסטו פותח ב"Sogno soave e casto" הלירי, אך אחרי המשפט הרביעי פסקואלה מתערב בהערות הצידה בפרלנדו (דיבור-שירה מהיר), וממשיך ללוות את שירתו של ארנסטו באותה רוח עד הסוף, כולל זכות המלה האחרונה. בקבלטה (אריה מהירה וקליטה שנועדה לסחוט מחיאות כפים) של ארנסטו, הבאה מיד אחר כך, פסקואלה שר את החלק האמצעי, המקשר, ומלווה בהערותיו את כל החלק השני. זוהי למעשה אריה כפולה לטנור המלווה בפרשנות בופה מתמדת.

הפינלה המרכזית, שהיא שיא הבלבול הקומי, כאשר כל הטעויות נעשו ולא נותר אלא להתיר את התסבוכת במערכה הנותרת, נבנית בדרך כלל באופרות בופה בטכניקה של הצטברות. לאט לאט מגיעות לבמה כל הדמויות, ויחד עם המקהלה הן מביעות את דעתן על המתרחש, לחוד וביחד, בהרכבים שונים, קודם במפעם איטי ואחר-כך בסטרטו (צפיפות, ריכוז) מהיר. בדון פסקואלה דוניצטי מצליח ליצור שיא רק באמצעות ארבע הדמויות העיקריות, ללא מקהלה. זאת משום שהמתח הקומי נבנה היטב עוד קודם ע"י הדגשה והתעצמות של הפעולה הבימתית ללא הפסקה, כך שכל תוספת רק תפריע.

נראה שדוניצטי החליט שבאופרה תהיה מקהלה רק בשלב מאוחר בתהליך ההלחנה (המקהלה מופיעה רק במערכה השלישית). גם כאן התפקיד המיועד לה אינו מסורתי. זהו איננו גוף חד מימדי של אנשי העיר, או חיילים, או איכרים השרים כגוף אחד, אלא אוסף של דמויות אנושיות, כמעט אינידיבידואליות, של משרתים ומשרתות המרכלים על הנעשה בבית אדונם. המקהלה גם לוקחת חלק בלווי מאחורי הקלעים של הסרנדה של ארנסטו וכן מוסיפה נופך לאנסמבל המסיים את האופרה.

דון פסקואלה כונתה האופרה המוצרטיאנית ביותר בין הקומדיות של דוניצטי. אך למעשה היא נשענת יותר על מוסכמות של המאה ה-19 מאשר על אלה של המאה ה-18. דוניצטי, שהכיר פרטיטורות של מוצרט, כמעט ולא ראה אופרות שלו על הבמה. דוניצטי רצה שדון פסקואלה תוצג בבגדי תקופתו וטרח לעגן זאת במוסיקה של התקופה. עדות לכך הם הוולסים הרבים ששילב במוסיקה של האופרה, אם באריות ( Com'e gentil, Via caro sposino, Un foco insolito), במקהלה (V'e un nipotino guasta-mestieri ) ובאנסמבל (La moral di tutto questo). אלה הם ולסים סלוניים אופייניים למאה -19, אלגנטיים, כמעט ליסטיאניים. בדון פסקואלה יש נימה של ביקורת חברתית, אך היא אינה דומה לזו של מוצרט. במקום לערב את האריסטוקרטיה במגזרים אחרים של האוכלוסיה, דון פסקואלה מעמתת גישות ועמדות מיושנות של המעמד הבינוני העירוני עם גישות ועמדות חדישות יותר.

הנושא של דון פסקואלה הוא המשבר בסמכות הפטריארכלית במשפחות המעמד הבינוני בסביבות 1840. מבחינה זו, ולמרות שעל פניו נראית הסיטואציה מסורתית, כמעט קומדיה דל'ארטה, זוהי אופרה של תקופתה. גם ההתפתחות הקומית של העלילה, על אף התככים, התחפושת וחלוקת תפקידי הדמויות, זוכה ליחס הומני: בדואט של פסקואלה ונורינה-סופרוניה, כשהאחרונה מתעללת בו ולבסוף גם סוטרת לו, מנסה פסקואלה לגשת קודם בנימוס, אחר-כך בתקיפות. כשדבר לא מועיל, כולל האיום לגרש אותה, שר פסקואלה "E finita, Don Pasquale". כאן באה לידי ביטוי, יותר מבכל מקום אחר, הרוח החדשה: יש כאן הזדהות עם הדמות הסובלת. באופרות בופה קודמות לא ויתרו על הגיחוך עד הסוף. האשמאי הזקן זכה בכל קיתונות התככים וההתעללות, ללא ויתור. בדון פסקואלה גם דון פסקואלה הוא בן אנוש, הראוי לרחמים. מכאן הדרך לפלסטף לא נראית כל כך רחוקה.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s