מקבת, אותלו ו…כוחו של גורל – האופרות השייקספיריות של ורדי.

שנת 2001 היא שנת המאה למותו של ורדי. בסרטו 1900, בוחר בימאי הקולנוע ברטולוצ'י, לשנות מעט את הכרוניקה היבשה, והמאה העשרים שלו (וגם הסרט) נפתחת בתמונת איכר זקן שרץ במרחבי שדות התירס של עמק הפו וזועק בקול שבור: "ורדי מת, ורדי מת". ורדי אמנם מת ב-1901, אך ברטולוצ'י צודק בראותו אירוע זה כסוגר את המאה ה-19. המאה ה-20 שלו יכולה להתחיל רק עם מותו של סמלה של המאה וסמלה של איטליה.  תאריכים עגולים ללידת ומות מלחינים הם תרוץ מצויין לחגוג את המוסיקה שלהם, וכך אנו זוכים בעונה הבאה לשלוש אופרות של ורדי באופרה הישראלית: מקבת, כוחו של גורל ואותלו.

הקריירה הארוכה של ורדי (אוברטו 1839 – פלסטף 1893) מיוצגת נאמנה בבחירה זו: מקבת, אופרה מוקדמת יחסית והראשונה על פי מחזה של שייקספיר, נכתבה בשנת 1847; כוחו של גורל, מן התקופה האמצעית ביצירתו של ורדי, על פי מחזה של דוכס ריבאס ותמונה של שילר, נכתבה בשנת 1861; ואותלו, בת זקוניו חסר אחת של ורדי, על פי שייקספיר, נכתבה, לאחר הפוגה של 16 שנים מכתיבת אופרות, בשנת 1887. במקרה מיוצגת בבחירה זו של האופרות שיוצגו בעונה הבאה גם התפתחותו של ורדי ביחס לתחום שהיה מאד יקר לליבו – המחזות של שייקספיר. לא, זו איננה טעות בכותרת. כוחו של גורל רלוונטית מאד לנושא, כפי שיתבהר בהמשך.

ורדי העריץ את שייקספיר ותרגומי מחזותיו לאיטלקית (תחילה בפרוזה מאת ג'וליו קרקאני ב-1838 ואח"כ בשירה מאת קרלו רוסקוני ב-1875-82)  היו תמיד ליד מיטתו. בכל פעם שנפנה לחשוב על נושא לאופרה הבאה שלו, היה מחזה של שייקספיר, לרוב המלך ליר, בין הרעיונות הראשונים על הפרק. תקופת הזמן שבין 1845 (ג'ובנה ד'ארקו) ו-1849 (לואיזה מילר) כונתה ע"י ורדי עצמו "שנות הכלא שלי". בתקופה זו היה ורדי משועבד לצורך לבסס את שמו ואת פרנסתו, את קשריו עם בתי אופרה, אמרגנים וזמרים ואת מעמדו בעיני הקהל גם כמלחין וגם כפיגורה לאומית. בפרק זמן זה הוא כתב שמונה אופרות, רובן לא מאד ידועות היום ומחלקן גם ורדי עצמו לא היה לגמרי שבע רצון, למרות שברובן יש קטעים נפלאים וניכר בהן, אחת לאחת, תהליך התגבשותה של שפתו הדרמטית-מוסיקלית. מקבת הייתה יוצאת דופן מבין האופרות האלה. בה מתחיל ורדי לממש את חלומו הגדול לכתוב אופרות על פי מחזות של שייקספיר, ולה הוא הועיד גדולות ונצורות.

תחילתה של מקבת במצוקה גדולה. עקב מצב בריאותו ורדי דחה או ביטל חוזים לכתיבת אופרות בלונדון, פריז ונפולי. במשך שישה חודשים לא עשה דבר. את החוזה עם תיאטרון לה פרגולה בונציה לא הצליח להתיר ועל הפרק עמדו שני נושאים: השודד מאת שילר (שתהפוך אח"כ לאי מסנדיירי) ומקבת. מאחר שבמקבת לא הועיד  ורדי תפקיד גדול לטנור – נפלה ההחלטה על פי מצאי הזמרים בתיאטרון בתאריכים המיועדים. לא היה טנור ראוי ולכן נפל הפור על מקבת. השתלשלות זו של העניינים מעידה על שני דברים חשובים: האחד – תלותו של המלחין בתנאים אירגוניים בתיאטראות והשני – התייחסותו המאד לא שמרנית של ורדי למוסכמות חלוקת התפקידים באופרה. הנוסחה המקובלת של גיבורה – סופרן, מאהב – טנור, נוכל- בריטון, משרתת – מצו, ואיש דת – בס לא הניחה את דעתו. כבר בנבוקו (1842, האופרה השלישית של ורדי והראשונה שהצליחה מאד) מושם דגש גדול יותר על תפקיד הבריטון (והמקהלה), תהליך שיקבל משנה תוקף בהמשך. את מקבת ביקש ורדי ליצור כאופרה מיוחדת במינה והדבר התבטא, בין היתר, בהועדת התפקידים הראשיים לבריטון (מקבת) ולסופרן (ליידי מקבת). לשני הטנורים תפקיד זעיר ורק אחד מהם מקבל אריית סולו יחידה (מקדף). הבריטון והסופרן בוודאי אינם נאהבים סטנדרטים באופרה ואילו הסופרן צריכה להיות, על פי הנחיותיו המפורטות של ורדי, בעלת "קול מכוער"(!). ורדי רותם את המוסיקה שלו לביטוי הדרמטי בהעדפה ברורה של זו על פני יפי הזמרה והמוסכמות המקובלות. בהפקה זו הקפיד ורדי גם על פרטים שבדרך כלל לא היה מעורב בהם: הוא לימד את מתכנני התפאורה והתלבושות פרק בהיסטוריה סקוטית, התערב בבימוי, חזר למעלה מחמישים פעמים עם הזמרים הראשיים (כולל בערב הבכורה, שוב ושוב – על פי עדות הזמרת ששרה את ליידי מקבת – ברביירי-ניני) על הדואט שלהם והכריז בכל הזדמנות שזו האופרה החשובה ביותר שלו עד כה. ואכן, ורדי הוציא תחת ידו אופרה נפלאה, אשר, למרות ההתעללות בטקסט המקורי, עושה צדק לדרמה השייקספירית.

ורדי קרא את שייקספיר ברוחם של המבקרים הגרמניים, מבשרי התנועה הרונמנטית, לסינג, גטה ושלגל. הם, ובמיוחד שלגל, ראו בשייקספיר את אבי הדרמה הרומנטית וקראו בכך תגר על תפיסת הדרמה היוונית ובעיקר על הדרמה הצרפתית הקלאסיציסטית של המאות ה- 17 וה-18 כפי שהתבטאה בכתבי וולטר. לדברי שלגל, הדרמה הרומנטית "חובקת את כל הדרמה המגוונת של החיים, על כל נסיבותיה….היא קוסמת לנו בתערובות בלתי ניתנות להפרדה: טבע ואמנות, שירה ופרוזה, רצינות והומור, זיכרון וצפייה, רוחניות וחושניות, ארצי ושמימי, חיים ומות מתערבים בה ביחד, בצרופים האינטימיים ביותר". שלגל מוצא את כל אלה בדרמה של שייקספיר כשהם  באים לידי ביטוי בזניחת האחדויות האריסטוטליות (זמן, מקום ועלילה) ובערוב הז'אנרים, הטרגי והקומי. ורדי, שבוודאי הכיר את הביקורת הרומנטית על שייקספיר, מחפש, על פי מכתביו, דרכים לגוון ולהעשיר עלילות אופראיות, לערב את הקומי וטרגי ("בדרכו של שייקספיר") ולמקד את העניין בריבוי דמויות משמעותיות ובכך לשבור את "המונוטוניות של סצנות אופראיות רציניות רבות כל כך".

באופרה שקדמה לכוחו של גורל, נשף המסכות (1859) ורדי נועז יותר בערוב רצינות והומור, אך שומר על אחדויות הזמן, העלילה וכמעט לחלוטין גם המקום. בכוחו של גורל הוא מיישם את האיכויות "השייקספיריות" ללא היסוס: העלילה נעה מסויליה לכפר, לאיטליה ושוב לכפר. בין המערכה הראשונה לשנייה חולפים 18 חודשים, בין השנייה לשלישית – כמה שנים ובין השלישית לרביעית – יותר מ-5 שנים. כך נמוגות להן אחדויות המקום והזמן. גם אחדות העלילה נפגמת כאשר בין המערכות קורה הרבה מאד. הוא עוסק בקורותיהם של שלושה גיבורים (לאונורה, קרלו ואלברו) לעומת גיבור אחד במחזה המקורי, ומשלב שלוש דמויות קומיות (פרציוזילה, טרבוקו ומליטונה) במהלך הדברים הדרמטי. העמדתן של הדמויות הקומיות מול הדמויות הטרגיות אינו מהווה רק הפוגה קומית, אלא הוא חלק אורגני מן הדרמה: הדמויות הקומיות שורדות משום שאין להן שאיפות ויש להן זהות ברורה וחוש קהילתי. הדמויות הטרגיות לכודות בקודי הכבוד האריסטוקרטים שלהן, נידונות קודם לפרידה, אחר-כך לגלות בזהות בדויה ולבסוף – למוות אלים.  שיאו של התהליך הוא שילוב תמונה ממחזה אחר של מחזאי אחר (מחנה ולנשטיין מאת שילר) באופרה, שם יכול ורדי להציג את כל המגוון האנושי-דרמטי בטאבלו אחד – מחנה צבאי.

האם הצליח ורדי ליצור דרמה רומנטית בסגנון שייקספיר? לא בטוח. כוחו של גורל זכתה לתיקונים רבים מידו של ורדי במשך השנים. רובם מנוגדים לרוח הדברים המקורית. הוא ממשיך וניזון ממחזות כתובים היטב, בנוסח הקלאסיציסטי לאופרות הבאות שלו ובעצם נותר מסוייג מן הרומנטיקה.  וכשהוא ניגש, בערוב ימיו, לאחר הפסקה ארוכה, לכתיבת אותלו (ובודאי פלסטף) – הוא זונח את האידאלים של שלגל.

כשביקשו המו"ל ריקורדי והמשורר/מלחין בויטו לפתות את ורדי לכתוב אופרה נוספת הם ידעו שרק שייקספיר יעשה עבורם את המלאכה. ואמנם, לאחר היסוסים ודחיות, ורדי נעתר להם. הפעם עמד לרשותו משורר גדול כליברטיסט שעשה עבודת קודש בהרקת אותלו של שייקספיר לליברטו אופראי. באותלו של בויטו וורדי מתבטלת המערכה הראשונה, הוונציאנית, כך שהעלילה כולה מתרחשת בקפריסין, בפרק זמן קצר, והעלילה מהודקת להפליא, כמעט קאמרית. עכשיו, כשאינו מרגיש מחוייב לטעם הקהל ולדרישות הזמרים והאמרגנים, ורדי כותב אופרה המשכית, ללא "מספרים" כמעט, שבה אריות, רצ'יטטיבים ואנסמבלים זורמים זה לזה כמעט ללא הפסקה, דבר שהוא בעת ובעונה אחת שיאו של תהליך שנמשך ממקבת מחד, ותגובה על חידושיו של וגנר מאידך. כדי להתמודד עם שייקספיר אלילו, בחר הפעם ורדי להדק את השפה המוסיקלית ולעשותה כלי ביטוי מושלם לדרמה ולא לפזר את המבנה הדרמטי כפי שניסה לעשות בכוחו של גורל.

מי שיבחר לצפות בשלוש האופרות של ורדי בעונה הקרובה, יזכה לאפשרות נדירה לבחון את התפתחותו בכל תחומי האופרה ויצירתה ההדרגתית של שפה מוסיקלית דרמטית מושלמת, שהפכה אותו לגדול מלחיני האופרה האיטלקית.

ראו גם: האופרה השייקספירית הגדולה של ורדי

טלי ירון

מחשבה אחת על “מקבת, אותלו ו…כוחו של גורל – האופרות השייקספיריות של ורדי.

  1. סימלה של איטליה בסוף המאה ה19, ללא ספק. המוסיקה שהביעה את רצונם הלאומי של האיטלקים בחירות מהשלטון האוסטרי. (נבוקו!!). בכלל, מוסיקה איטלקית יפהפיה מובהקת. כיום, כידוע, יש תהלוכות של איטלקים בערים, שפשוט הולכים ושרים ורדי. איזה עם.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s