המלכה

יוזף היידן (1732-1809)

סימפוניה מס' 85 בסי במול מז'ור, הוב. 1:85 ,"המלכה"

אדג'ו – ויווצ'ה
רומנסה: אלגרטו
מנואט – טריו
פינלה: פרסטו

הרוזן מאוניי, קלוד-פרנסוא-מארי ריגוליי, הזמין אצל היידן, בשלהי 1784 או בראשית 1785, שש סימפוניות לסדרת קונצרטים של ה-Loge Olympique בפאריס. הוא שילם לו 25 לואידור על כל סימפוניה ועוד 5 לואידור עבור הרשות להדפיסן ולהוציאן לאור (מחווה יוצאת דופן בזמנים של טרם זכויות יוצרים). עסקה זו מעידה על הפופולריות העצומה של היידן מחוץ לאסטרהאזה (אחוזת הנסיך אסטרהאזי שבשירותו עבד, באייזנשטאט, ליד וינה) וברחבי אירופה, שקיבעה אותו כמלחין החי הגדול ביותר, וזאת לפני נסיעתו הראשונה לאנגליה, שם היה לכוכב בלתי מעורער.

הסימפוניות (המכונות עד היום סימפוניות "פאריס"), התקבלו מצויין ע"י הנגנים, הקהל והמבקרים. המלחין לואיג'י כרוביני שהיה חבר בתזמורת, העיד שטובי הנגנים בפאריס נגנו בבכורות של הסימפוניות ושהם קיבלו אותן בהתפעמות. מבקר העיתון Mercure de France , הילל במיוחד את יכולתו של היידן לכתוב פרקי סונטה בעלי נושא יחיד: "גאון ענק זה, שבכל אחת מיצירותיו יודע כיצד למצות פיתוח עשיר כל כך ומגוון בתכנו מנושא יחיד – בשונה מן המלחינים העקרים האלה, העוברים ללא הפסקה מרעיון אחד לשני, מתוך חוסר ידע כיצד להציג רעיון אחד בצורות שונות…"(!)  המוסיקולוג וחוקר היידן רובינס לנדון חשב שיש בסימפוניות "שילוב יוצא דופן של ברק, אלגנטיות וחום… " ואילו צ'ארלס רוזן, חוקר התקופה הקלאסית, מוסיף: "אפילו ברציניות ביותר שביצירות דגולות אלה, אין תיבה שאין בה שנינות".

הסימפוניה מס' 85 כונתה "המלכה", עוד במאה ה-18, משום שמארי-אנטואנט, מלכת צרפת בעת ביצוע הבכורה, חיבבה את היצירה מאד.

הפרק הראשון, אדג'ו – ויווצ'ה, פותח בהקדמה איטית, מאפיין קבוע בסימפוניות של היידן מאותה תקופה (ונפוץ גם באחרות).  בחלק העיקרי, ויווצ'ה, מתפתח, אכן, פרק סונטה מנושא היחיד. אך הנושא היחיד הזה מורכב משני מרכיבים שונים: צליל ארוך ארוך וסולם מהיר. מרכיבים אלה שולטים במרבית הפרק. חלק הפיתוח הוא הארוך ביותר של היידן והוא נוטל את מרכיבי הנושא ומעצבם בשינויי תזמור, הרמוניה ומרקם.

א.ת.א. הופמן (כן, ההוא מ"סיפורי הופמן") כתב פעם שלהאזין להיידן זה כמו לטייל בכפר. הפרק השני, רומנסה: אלגרטו, של הסימפוניה שלנו מאשש את דעתו. הפרק כתוב בצורת נושא ווריאציות והיידן בחר לו כנושא את השיר הצרפתי העממי "ליזט היפה והנאווה". זו איננה תופעה חד-פעמית היידן שילב ברבות מיצירותיו מנגינות עממיות, או דמוי-עממיות, והאווירה ה"כפרית" הייתה חלק משמעותי בסגנונו. הווריאציות בפרק זה הן קישוטיות לרוב, בולטת במיוחד זו המלווה בקישוטי החליל, ויש גם וריאציה אחת מינורית. בכולן קל מאד לזהות את הנושא.

הפרק השלישי, מנואט – טריו, בנוי בצורת א-ב-א. המנואט חוזר, כמקובל, לאחר נגינת הטריו, שבו הנושא מנוגן בידי הבסון. בסיום הטריו, במקום לחזור מייד למנואט, מנוגן נושא מעבר ארוך, הפוגע (בכוונה! אמרנו "שנינות"?) בתחושת האיזון שהופך אצל היידן (ובתקופה הקלאסית בכלל) לטבע שני.

הפינלה, פרסטו, מתיכה את צורת הרונדו וצורת הסונטה ליישות אחת. נושא הרונדו (המנוגן בתחילה אף הוא בבסון), "הפזמון", מופיע לסירוגין עם אפיזודות שונות באופיין ("בתים"). האפיזודה השנייה היא בעלת אופי של פיתוח ואורכה ניכר. לאחריה, חזרת נושא הרונדו מקבלת אופי של החלק המסיים בצורת סונטה, ה"מחזר".

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s