דרדור התוף

יוזף היידן (1809-1732)
סימפוניה מס' 103 במי במול מז'ור, הוב. I/103 , "דרדור התוף"

אדג'ו – אלגרו קון ספיריטו
אנדנטה, פיו טוסטו אלגרטו
מנואט – טריו
אלגרו קון ספיריטו

אחרי מותו של הנרי פרסל (1695-1659) ועד עלייתו לבמת המוסיקה של בנג'מין בריטן (1913-1976) לא יצאו מאנגליה מלחינים גדולים. נכון, אתם אומרים, היו אלגר, וטיפט וגילברט (או סאליבן)  ועוד כמה וכמה, אבל גדולים באמת? כמו ויולדי, או שומן, או ברהמס או ורדי? לא. גדולים ממש לא היו לה. אך אנגליה הייתה תמיד חובבת מוסיקה אמיתית וידעה מצוין את מי מן המלחינים הזרים לאמץ אל חיקה: ראו מקרה הנדל, מקרה מנדלסון וכמובן, מקרה היידן. אמרגנים חדי אוזן הביאו ללונדון (ולערים אחרות) את מיטב המוסיקה ומיטב המלחינים מן היבשת והתושבים, חדי אוזן גם הם ופתוחים לחידושים, שמחו בהם, נהרו לקונצרטים שלהם, גילו אותם לפעמים לפני בני ארצם, והעשירו אותם ואת אמרגניהם.

היידן נסע ללונדון פעמיים. בפעם הראשונה בשנים 1792-1791, ובפעם השנייה בשנים 1796-1795. המוסיקה שלו הייתה מוכרת לקהל הבריטי עוד קודם לכן והם קיבלו אותו בהתלהבות אין קץ ובהערצת אלילים. הוא כתב ללונדון 12 סימפוניות במהלך שני הביקורים, שהיו הסימפוניות האחרונות שלו. הסימפוניה מס' 103 היא הלפני אחרונה בסימפוניות אלה. היא נוגנה לראשונה בתיאטרון המלך (King's Theatre), ב-2 למרץ 1795 כחלק מסדרת שנקראה "קונצרטי האופרה" שיזם הכנר והמלחין האיטלקי ג'ובאני בטיסטה ויוטי, הכנר הראשון של התזמורת שם. היידן, ממושבו  ליד הפסנתר, וויוטי חלקו ביניהם את מלאכת הניצוח. הבכורה הייתה הצלחה מסחררת, כפי שניתן היה לקרוא בביקורות העיתונות למחרת: " בוצעה אוברטורה (הכוונה לסימפוניה) חדשה נוספת מאת היידן המקסים והפורה, אשר, כרגיל, כללה ניצוצות גאונות נמשכים, במנגינה ובהרמוניה. המבוא גרם לתשומת לב עמוקה ונרגשת, האלגרו הקסים, על האנדנטה חזרו שנית, המנואטים, ובמיוחד הטריו, היו מתוקים וחינניים, והפרק האחרון לא נפל, אם לא האפיל על הפרקים הקודמים" ((The Morning Chronichle. ואילו ה-Sun כתב: "האוברטורה החדשה של היידן זכתה למחיאות כפיים רבות. זהו ערוב מצויין של גדלות ושעשוע… "

מי מכם ששמע את הסימפוניות המוקדמות של היידן, בהן מס' 6, 7 ו-8 שעליהן נכתב כאן, יבין איזו דרך ארוכה עשה היידן, וממה התלהבו כל כך הבריטים. זוהי סימפוניה בוגרת, לכידה, של מי ששפתו המוסיקלית מנוסחת היטב והוא מעז לשנות ולחדש בתוך שפתו שלו ובתוך מוסכמות התקופה.

שמה של הסימפוניה בא לה מדרדור התוף שפותח את ההקדמה לפרק הראשון. היידן לא כתב סימני דינמיקה (חזק, חלש) לתוף ולכן כל אחד מבצע אותו לפי טעמו. זוהי פתיחתה של ההקדמה הארוכה ביותר לפרק ראשון בסימפוניה שהיידן כתב והיא, אכן, זכתה לתשומת לב רבה באותו ביצוע בכורה בלונדון. לאחר התוף, מתפתח בצ'לי בבסונים ובקונטרבסים אדג'ו בעל אופי רציני, אפל, שצליליו הראשונים מזכירים את המזמור דיאס אירה.  לאחר ההקדמה, מוצג הפרק גופו, אלגרו קון ספיריטו, בשני נושאים מהירים. בסיום הפרק, בקודה, חוזר היידן אל האדג'יו, דבר שנעשה קודם על ידי מוצרט (בחמישיית כלי קשת ק. 593 ) ואח"כ ע"י בטהובן (בסונטה הפאתטית), אך לא היה מאוד מקובל, וודאי הלהיב את האנגלים שוחרי החידושים.

הפרק השני, אנדנטה, פיו טוסטו אלגרטו, כתוב בצורת הווריאציה הכפולה: שני נושאים, בשני סולמות (דו מינור ודו מז'ור) ולאחריהם, לסירוגין, שתי וריאציות על כל נושא. הנושאים (שנשמעים קצת כאילו הם ואריאציה אחד על השני) לקוחים משירי עם קרואטיים שהיידן שמע בסביבות אייזנשטאדט. 

בפרק המנואט מודגשת מאד הפעמה הראשונה, אולי משום חשיפתו של היידן למוסיקה הונגרית. בחלק הטריו (חלק שני, שונה באופיו) חוזרות הקלרניתות, שנעדרו מאז הפרק השני. המנואט חוזר שוב על מנת לסגור את המעגל.

תרועת קרן מקדימה את הנושא העיקרי של הפרק הרביעי,   הפרק הזה יחודי ביצירות היידן ובו נושא אחד בלבד ואין בו חזרות כלל. חמישה הצלילים הראשונים של הנושא, חוזרים שוב ושוב בתזמורים שונים ומאיצים את תנועתו של הפרק. גם נושא הפרק הזה הוא עממי קרואטי.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s