הפילוסוף

יוזף היידן (1809-1732)
סימפוניה מס' 22 במי במול מז'ור, הוב. 22:I

אדג'ו
פרסטו
מנואט וטריו
פרסטו

למדנו שהיידן, מוצרט ובטהובן היו השילוש הקדוש של התקופה הקלאסית. באך, שמת ב-1750, סיכם (והעלה למעלת קדושים) סגנון שיצא מן האופנה 20 שנים קודם לכן ומזה 30 שנים עסק עולם המוסיקה בחיפושי דרך וניסה דרכים שונות "להיפטר" מן העול הבארוקי: מן הלמדנות, מן המרקם הפוליפוני (שזירה של קולות עצמאיים זה בזה, חשיבה לינארית, קווית), מריבוי הפרקים הקצרים, מן הקונטינואו (כלי בס וכלי מקלדת המציגים את קו הבס והשלד ההרמוני ונמצאים בכל יצירה בבארוק) ועוד ועוד. הרי הוא (עולם המוסיקה) יוצר סגנונות וצורות חדשים לבקרים: סטיל גאלאנט (גנדרני) ורוקוקו ופרה קלאסיקה, סימפוניות וסונטות ועוד היד נטויה.

קצת כמו המרקם הפוליפוני, ההיסטוריה שוזרת קווים רבים, עצמאיים, אשר כל אחד מהם מתחיל ומסתיים במקום אחר, לאו דווקא ביחד. סיומה של תקופת הבארוק לא נעשה באיבחה אחת בתאריך כזה או אחר. באך ממשיך לכתוב בארוק אחרי שרוב האחרים הפסיקו, אבל הנדל עוד שם (הוא ימות  רק ב-1759) עם האופרות והאורטוריות שלו.  המוסיקה הדתית ממשיכה להישען על השפה הישנה, בניו של באך פונים כל אחד לכיוון אחר, מי נאמן לסגנון אביו ומי פורץ דרך חדשה. מלחינים אחדים, ובהם היידן, מנסים מירקם אחר, פשוט יותר שבו יש מנגינה עיקרית אחת והקולות האחרים רק תומכים בה (הומופוניה, חשיבה אנכית). הם מתנסים ביצירת סימטריה של משפטים מוסיקליים עם מספר תיבות קבוע, זוגי, מתחילים לגבש סוגה חדשה – סימפוניה, ועיקרון צורני חדש – צורת הסונטה. כל הדברים האלה מתחוללים בפרק הזמן שבין 1730 לבואו של היידן לאחוזת אסתרהאזי בשנת 1761. בשלב הזה, כל האפשרויות האלה קיימות באוויר, אבל למרות פרק הזמן הנכבד שחלף, הן לא התגבשו לכלל סגנון מובהק.

היידן הוא שיחולל את המפנה. הוא זה שיוציא את המוץ מן התבן ויצרף את שפתו המוסיקלית ואת הסגנון הקלאסי ובו הצורות החשובות: הסימפוניה ורביעיית כלי הקשת. מהר מאד יצטרף אליו מוצרט שיהדק את הסגנון ובטהובן, שיצעיד אותו לעבר הרומנטיקה. הסימפוניות הראשונות שכותב היידן למעבידו החדש, הנסיך פאול אנטון אסתרהאזי, מדגימות לנו נפלא את ריבוי האפשרויות שעליהן דיברנו. נמצא בהן פסיחה על הרבה יותר משתי סעיפים: סממנים של בארוק, של רוקוקו, של קלאסיקה. קונטינואו, קונצ'רטו גרוסו (קונצ'רטו לקבוצת כלים סולנים ותזמורת), פוליפוניה ואופרה אך גם צורת סונטה, משפטים סימטריים והומופוניה, קטעים תכניתיים, קטעים וירטואוזיים וגם, לא נעים להודות, קטעים שבהם יש הרגשה של חיפוש, ולא של מציאה.  היידן עמל על מציאת הפתרון להמשכיות של היצירה המוסיקלית בזמן שבו עומדת לרדת מן הפרק השזירה ההמשכית של הבארוק.

הסימפוניות המוקדמות של היידן מאפשרות לנו מבט נדיר אל תוככי ההיסטוריה של המוסיקה: כיצד היידן לש, כייר, עיצב וקיבע אלמנטים רבים ושונים, חלקם ירושת העבר ואחרים חידושי ההווה – ויצר את הסימפוניה, הצורה המוסיקלית החשובה מכולן. מאזין בן זמננו, גם אם אינו מוסיקאי מקצועי, יבחין מייד בחלוקת הטמפי השונים לפרקי הסימפוניה הזאת: איטי-מהיר-איטי-מהיר כמקובל בצורה הבארוקית סונטה דה קייזה (סונטה של כנסייה). בסימפוניות הקלאסיות מקובלת חלוקת פרקים של מהיר-איטי-מנואט (או סקרצו)-מהיר. מאידך – היידן משתמש בשפה (ובתחביר) הקלאסי: משפטים סימטריים, צורת סונטה. עוד ישמע המאזין, אולי בלי להשתמש בביטוי המדוייק, ששפתו של הפרק הראשון (המופלא!) בארוקית יותר משלושה הפרקים האחרים. מאידך, גם הפרק הראשון הזה, כתוב בצורה הקלאסית מכולן – צורת סונטה, כמו גם הפרקים השני והרביעי. כלומר, לפנינו חתך מרתק של צורת הסימפוניה בעצם התהוותה.

היידן כתב את הסימפוניה בשנת 1764, בעודו משרת בחצרו של הנסיך אסתרהאזי והיא כתובה להרכב הכלים שעמד לרשותו שם. השינוי היחיד, והמפתיע, הוא שבמקום שני אבובים, היידן תזמר שתי קרנות אנגליות. הקרן האנגלית, להווה ידוע, אינה קרן ואינה אנגלית. זהו בעצם אבוב קצת גדול יותר ולכן צליליו נמוכים יותר משל האבוב. צורת הפקת הצליל, ממש כמו באבוב, הוא בנשיפה לבין שתי סופיות, מה שגורם לצליל להיות חד למדי. אז למה קראו לה קרן אנגלית? קרן היה שם גנרי לכלי נשיפה בכלל, ואילו צורתה, שמכבר הימים הייתה בעלת זווית, כונתה ANGLE בצרפתית, ומשום גלגולי תרגום שגויים הפכה לאנגלית.

הכינוי "הפילוסוף", כמו כינויים רבים אחרים של סימפוניות של היידן לא ניתן בימיו. היום גם לא כל כך ברור למה כיוון מי שהמציא את הכינוי: אולי הצעידה המתמדת בפרק הראשון יצרה אסוציאציה של מי שפוסע ומהרהר לו.

הפרק הראשון, אדג'ו נהדר, מציג הכלאה בין צורת ריטורנלו (פזמון חוזר) עתיקה לבין צורת סונטה. מעל הבס הצועד למקצב קבוע וללא הפסקה, במיתרים, מתפתח דו-שיח, במעין כורל (שיר מקהלה בכנסיה) בין הקרנות ובין הקרנות האנגליות. הכורל מופיע בהמשך הפרק בכמה סולמות שונים וחוזר בסופו של דבר לסולם המוצא. הפרק הבא הוא פרסטו חיוני וחינני – ניגוד גמור לפרק הראשון. הפרק השלישי הוא מנואט עם טריו (חלק אמצעי, שונה באופיו, שלאחריו חוזר הטריו) – כמו בסימפוניה קלאסית לכל דבר. הפרק האחרון, פרסטו אף הוא, משופע בקריאות צייד בקרנות הנענות ע"י הקרנות האנגליות. אלה תמיד שימשו לאיור יער, טבע או שדות, וזו להן אחת ההופעות הראשונות בתפקיד זה.

בימיו של היידן נפוצה גירסה אחרת, בת שלושה פרקים, של הסימפוניה. היא פותחת בפרסטו ומדלגת לגמרי על האדג'ו והמנואט, ומספקת במקומו פרק נוסף שכמעט בטוח שלא נכתב ע"י היידן. מקובל לחשוב היום שגירסה זו אינה מקורית.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s