בוקר, צהריים וערב

יוזף היידן (1809-1732)

סימפוניה מס' 6 ברה מז'ור, "בוקר", הוב. I:6

הסימפוניה פותחת במבוא, אדג'יו, שאמור לתאר זריחה. מתחיל משקט, עולה בעצמתו ובגובה צליליו ויורד שוב. מאזין אובייקטיבי אולי יחשוב שזוהי מוסיקה מופשטת, או שמתואר בה דבר מה אחר. שהרי אין למוסיקה היכולת לתאר דבר חזותי באופן מדוייק. היא יכולה לחקות קולות, או לתאר אוירה, או לתאר תנועה: למעלה, למטה וכו'. אבל הנסיך פאול אנטון אסתרהאזי חשב שזו זריחה וסיפק לנו שם נחמד לסימפוניה ולאחיותיה.

האלגרו שבא אחרי המבוא מציג בפנינו נושא בחליל, המתפרק למרכיביו בפי בכלים הסולנים בחלק הפיתוח וחוזר אל החליל ונושאו לקראת סיום הפרק.

גם החלק השני, אדג'יו, פותח בהקדמה איטית, המזכירה את זו של הפרק הראשון, וממנה יוצא ומרחף סולו של הכינור. חלקו העיקרי של הפרק הוא משחק כפול: התזמורת צועדת בצעדים מדודים, ואילו הכינור מסלסל מולה מחד ומול הצ'לו הסולן מאידך. לקראת סיום חוזרים אל נושא המבוא, אלא שמה שעלה יורד עכשיו, בהיפוך.

מנגינתו של המנואט נישאת לסרוגין ע"י החליל והאבובים והקרנות. בטריו (חלק אמצעי, מנוגד באופיו) מנגנים אך ורק הבסונים והקונטרבס, נגינה קאמרית, באווירה אפלה. המנואט חוזר שוב ללא שינוי.

הפרק הרביעי, אלגרו, הוא רונדו (מעגל, שבו חוזר אותו "פזמון" לאחר הופעות של חומר אחר) ושבו כל הכלים מקבלים סולו מהיר ומפותח. יש בפרק מעברי סולמות מפתיעים, שהיו חביבים על היידן, חובב ההפתעות.

סימפוניה מס' 7 בדו מז'ור, "צהריים", הוב. I:6

לא ברור מהו הקשר שבין הסימפוניה לשמה. סביר להניח שזו אך מצוות אנשים מלומדה, ומאחר שלמס' 6 קראו "בוקר"…

המקצב המנוקד של המבוא לפרק הראשון מזכירים לנו פתיחות צרפתיות, בדומה לאלה ששימשו את באך בסוויטות התזמורתיות שלו. בחלק העיקרי של הפרק, אלגרו, מצביעים גם המבנה הקצבי וגם השימוש בקונטרפונקט (התורה שמלמדת איך לכתוב מוסיקה רב קולית: נקודה כנגד נקודה), על קשר ל"מוסיקה הישנה". כלים רבים מקבלים קטעי סולו, במיוחד שני הכינורות, שנענים ע"י כלי הנשיפה מעץ.

הפרק השני כונה ע"י היידן רצ'יטטיב (שירה המחקה דיבור באופרה ומהווה כלי התקדמות העלילה). לאחר הקדמה הנשמעת כליווי לאריה שלא מתחילה, פותח, אכן, הכינור ברצ'יטטיב. התזמורת מלווה בשפה של אופרה סריה (רצינית) על חילופי מצב הרוח והדרמטיות שבה. היידן קצת משחק עם רגשותינו כאשר נדמה כאילו הרצ'יטטיב מסתיים, בשני אקורדים החלטיים, והנה תתחיל האריה. אך לא, הוא מוסיף עוד לנהל את המונולוג שלו. בסופו של דבר האריה מגיעה, אך גם היא מתעתעת. הכינור הסולן מתחיל לזמר ומהר מאד עובר לנהל דו שיח עם כלים שונים, ביחד ולחוד, במה שמזכיר מאד סימפוניה קונצ'רטנטה (כן, גם את זו של מוצרט, לכינור וויולה). עם סיומה של חטיבה עיקרית זו יש קדנצה לכינור ולצ'לו.

המנואט הפעם רשמי למדי, בעיקר בזכות הקרנות. בטריו מנגנים הצ'לי והקרנות והמנואט חוזר ללא שינוי.

הפרק הרביעי, אלגרו, מהיר מאד. כל אחד מן הכלים הסולנים מצטרף למרוץ ומוביל אותו קדימה.

סימפוניה מס' 8 בסול מז'ור, "ערב", הוב. I:8

לא ברור מהו הקשר שבין הסימפוניה לשמה. סביר להניח שזו אך מצוות אנשים מלומדה, ומאחר שלמס' 6 קראו "בוקר" ולמס 7 "צהריים"…

ללא מבוא איטי הפעם, הפרק הראשון, אלגרו, פותח בנושא בעל אופי של מחול, סימטרי וקצוב. בפיתוח מתערבלת לה מהומה קטנה בכלי הקשת, בעוד כלי הסולו מזכירים לנו שברים של הנושא. המשפטים המוסיקליים קצובים באורכם ומתאימים לתפישה הקלאסית.

הפרק האיטי, אנדנטה, שירי מאד ועדין והמנגינה מתפזרת בין כלי הסולו השונים. החטיבה האמצעית היא וריאציה מינורית עם הפתעות הרמוניות. קטע אוניסונו (כולם מנגנים אותו דבר) מוביל לחזרה על החלק הראשון.

מנגינת הפרק השלישי, מנואטו, מרבה להחליף מז'ור במינור. ההפתעה העיקרית היא בחטיבה האמצעית, הטריו: זהו קונצ'רטו זוטא לקונטרבס! אחרי הטריו המנואט חוזר ללא שינוי.

הפרק האחרון כונה ע"י היידן "הסערה". הניסיון לתאר סערה במוסיקה רווח מאד בתקופת הבארוק וגם הרבה אחריה. באופרות האיטלקיות של המאה ה-19 היה זה כמעט פרק חובה (בנוסף ל"תפילה", כמובן). להיידן חסרים טימפני וחצוצרות כדי לתאר את הרעמים ובאמת נדמה, לעיתים, שזו סערה חלושה משהו. הכינור מנגן אוקטבות מהירות לתאר את הגשם, החליל מתאר בארפג'י (אקורדים שבורים, כמו בנבל) את הברקים, ואילו התזמורת כולה, בסולמות באוניסונו, מנסה לחקות את הרעמים.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s