האנס גאל – המלחין הנעלם

מלחמותיה הגדולות של המאה העשרים נטלו מן הדורות הבאים מיליוני קרבנות ובהם אמנים רבים מספור. בשואה הושמדו מיטב האמנים של העם היהודי. לשאלה איך הייתה נראית התרבות המערבית אלמלא הקציר הנורא יש תשובה אחת: אחרת. כל מי שצופה בציורים המוצגים בקסרקטין של טרזיינשאט, שצוירו במחתרת; כל מי שמאזין למוסיקה שנותרה של ויקטור אולמן, גדעון קליין, האנס קראסה ואחרים שנשלחו משם אל מותם באושוויץ – מבין כי  האבדן הגדול פער חור בתולדות התרבות ושלאחריו דבר לא היה כמקודם. המאזינים למוסיקה הזאת מבינים גם, שהמוסיקה של המלחינים שאבדו מציעה אפשרות אחרת מלבד הא-טונליות של האסכולה הווינאית השנייה – שנברג, ווברן וברג והמוסיקה הסריאלית שלהם. האלטרנטיבה של הפרשנות האחרת, של ההמשכיות, של הבנת השינויים ושמירה על הטונליות, על מוסיקה עממית וצורות מסורתיות, של ירושת ברהמס, מהלר וברוקנר.

מלחינים אחדים מן האסכולה הזאת ניצלו. הם ידעו לברוח בזמן. חלקם, כמו האנס גאל, היו מלחינים פורים ומצליחים לפני שסולקו ממשרותיהם והמוסיקה שלהם הוחרמה ע"י הנאצים.  כגולים בארצות אליהן ברחו – לא חזרו למידת ההצלחה והפרסום כמקודם.

האנס גאל נולד בשנת 1890 להורים יהודים בכפר קטן ליד וינה. הוא קיבל את חינוכו המוסיקלי בווינה והחל להלחין מוסיקה בגיל 9. עם התבגרו המשיך להלחין לצד עבודה מלאה כמורה לפסנתר, הלחנה, הרמוניה וקונטרפונקט. במלחמת העולם הראשונה שרת כחייל לא קרבי. הוא זכה בפרסים חשובים על יצירותיו ואופרות שלו ("שיר הלילה", "האווז הקדוש" ועוד) הוצגו בהצלחה רבה בארצות הדוברות גרמנית. יצירותיו יצאו לאור ונמכרו היטב.  בשנת 1928, בהמלצת ריכארד שטראוס ווילהלם פוטוונגלר קיבל את ניהול הקונסרבטוריון במיינץ, אז משרה חשובה מאד. ואז, בשיא הצלחתו, הכל נעצר. המוסיקה שלו הוחרמה, ומאוחר יותר הוא סולק ממשרתו. ניסיונותיו לפרנס את משפחתו איכשהו בווינה נכשלו וב-1938, לאחר האנשלוס, הוא הבין שעליו לעזוב את אוסטריה. הוא הגיע לבריטניה בדרכו לארה"ב, אך בהשפעת מכרים נשאר שם והשתקע באדינבורו. במהלך המלחמה נעצר, יחד עם פליטים אחרים מגרמניה ואוסטריה, והושם במחנה מעצר כיליד ארץ אויב. במחנה הלחין יצירות להרכבים נדירים, לכלים שהיו במחנה. הוא שוחרר מן המעצר לאחר מספר חודשים בעקבות מחלה, שב לאדינבורו שם לימד באוניברסיטה, ניגן בקונצרטים, כתב ספרים (מונוגרפיות על שוברט, ברהמס, ורדי)  והמשיך להלחין ללא הפסקה.

בריטניה שלאחר המלחמה אימצה את המוסיקה האוונגרדית של אירופה, כמסמלת התנגדות לנאצים. מוסיקה שנשמעה גרמנית, כמו זו של גאל, לא הייתה פופולרית אז. אישיותו  הצנועה לא התירה לו להידחף, וכך קרה שגם מי שבקי בהתרחשויות המוסיקליות לא ידע על קיומו ולא שמע את יצירותיו.

והנה, בעקבות ההתעניינות הרבה ביצירות המלחינים היהודים שמתו בשואה, וגילוי יצירות שלהם שהוברחו מטרזיינשטאט, התעוררה סקרנות לגבי מלחינים שנותרו בחיים. וכך, לאט לאט, התגלו יצירותיו מחדש. הן בוצעו בקונצרטים, הוקלטו מספר תקליטורים (גם ע"י התזמורת הקאמרית הישראלית*), וטרם מותו, בגיל מופלג בשנת 1987, הספיקו עוד לראיין אותו ארוכות.

גאל אמר על המוסיקה שלו: "המהפך בחיי, בשנת 1933, השפיע רק על נסיבות חיי, לא על יצירותי".

ואכן המוסיקה שלו, כאמור, ממשיכה את הקו של היידן, מוצרט, בטהובן, ברהמס, מהלר ושטראוס. הוא היה למעשה המלחין האחרון הגדול של המורשת הזאת. המוסיקה שלו לירית, טונלית וממוקדת בצורות מסורתיות. הוא היה מלודיסט ומתזמר גדול והמוסיקה שלו מובנת ומושכת. השפה נשמעת מוכרת, נגישה ומספקת. יש בה עומק רגשי רב והמאזין מגלה רבדים נוספים, מלאי פרטים בשמיעה חוזרת.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s