יואכים העיקש

אנטונין דבוז'אק (1904-1841)
קונצ'רטו לכינור ולתזמורת בלה מינור, אופ. 53

אלגרו מה נון טרופו
אדג'ו מה נון טרופו
אלגרו ג'וקוזו, מה נון טרופו

לאחר שהסדרה הראשונה של המחולות הסלבוניים שלו הייתה ללהיט ב- 1878, נמצא דבוז'אק ראוי לחברת הגדולים: ליסט והנסליק שרו את שבחיו, ברהמס המליץ עליו להוצאת סימרוק ואף הגיה את יצירותיו והכנר יוזף יואכים הסכים לבצע את הקונצ'רטו לכינור שיכתוב בנגינת בכורה, ממש כפי שעשה לקונצ'רטי של ברוך ושל ברהמס. אלא שלא כך אירע. יואכים ראה עצמו אוטוריטה בכל הקשור לנגינה בכינור, ובצדק, אך גם בכל הקשור בהלחנה (לא לגמרי בצדק). הוא תבע, וקיבל, מברוך ומברהמס שינויים רבים בקונצ'רטי שלהם וגמל להם בנגינתם בבכורה.

כשדבוז'אק השלים את כתיבת הקונצ'רטו, ב-1879, יואכים דרש שינויים רבים, לא רק בתפקיד הכינור אלא אף שינויים מבניים, כגון הפרדת הפרקים הראשון והשני זה מזה. לחלק מן השינויים דבוז'אק הסכים ולאחרים לא, ובשלוש שנים הבאות (מתוכן יואכים שתק במשך שנתיים) התנהל הדו-שיח המוזר בין יואכים התובעני ודבוז'אק הנעלב והעיקש – ללא תוצאה. בסופו של דבר בוצע הקונצ'רטו בנגינת בכורה ע"י הכנר הצעיר פראנטישק אונדריצ'ק, בניצוח המלחין, ב-14 באוקטובר 1883. ההקדשה ליואכים נותרה בעינה, אך זה לא ניגן את הקונצ'רטו מעולם. חששותיו של יואכים (תפקיד הסולו קשה מדי, הליווי לא מקצועי מספיק, המבנה לא טוב) התבדו, והקונצ'רטו היה לאחד הפופולריים ביותר בשנים שלאחר הבכורה, עד שהקונצ'רטו לצ'לו האפיל עליו מעט.

אם לפני כן היה דבוז'אק מושפע מליסט וואגנר, בתקופה זו העמיק דבוז'אק, בהשפעת המוסיקה של סמטנה, את האלמנט הלאומי ביצירותיו. בעקבות ברהמס הוא חוזר לצורות הקלאסיות ויוצר סינתזה מרתקת. מעתה ואילך יצירותיו יפגינו את האיכויות האופייניות לו: פרופורציה ואלגנטיות בצורה, יופי, אצילות ואופי ייחודי בתוכן.

הפרק הראשון, אלגרו מה נון טרופו (שמח אבל לא יותר מדי), פותח בהצהרה תזמורתית נמרצת וחגיגית  הנענית ע"י הכינור. מכאן ואילך מתפתח הפרק באופן עקבי, מציג נושא שני עדין המזכיר את ברהמס, ויוצר אופי סימפוני מתוזמר לעילא. לאורך היצירה כולה הצבעוניות של התזמורת אינה משמשת רק לקישוט. היא חלק בלתי נפרד מצורת הביטוי של דבוז'אק. בסוף הפרק מוותר דבוז'אק על החזרה לנושאי הפרק לטובת מעין כורל לכלי הנשיפה מעץ ולכינור הסולן המעביר אותנו, ללא הפסקה, לפרק השני.

הפרק השני, אדג'ו מה נון טרופו (איטי אבל לא יותר מדי), בעל אופי מהורהר ולירי, מציג נושא עדין המתנגן בקווים ארוכים. לקראת סוף הפרק מזכירות לנו הקרנות את תחילתו, בעוד הכינור ממריא מעליהן בהיר ומרומם.

הפינלה, אלגרו ג'וקוזו, מה נון טרופו (שמח ומבדח אבל לא יותר מדי), מתייחס אמנם לפרק המקביל בקונצ'רטו של ברהמס כמודל,  אך גם  משמשת כר נרחב לביטוי העממי הצ'כי. זהו רונדו המציג לפנינו כחצי תריסר נושאים שונים, בעלי אופי ריקודי ומלאי חיים עם אפיזודה אחת מהורהרת יותר, דומקה. המקצבים החיוניים מודגשים לעיתים על-ידי פיציקטו במיתרים, לעיתים על-ידי הטימפני, או ע"י אפקטים של דרון (צליל ארוך המזכיר את חמת החלילים וכלים דומים). הפרק, השווה באורכו לשני קודמיו, יכול כמעט לעמוד בפני עצמו כעין סוויטה של מחולות סלבוניים.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s