קללת הקרדינל וקללת הכוהן הגדול

קמי סן-סאנס (1835-1921) : שמשון ודלילה
ז'ק פרומנטל הלוי (1799-1862): היהודיה

אין ספק שכשהלחין סן-סאנס את שמשון ודלילה שלו ב-1877, הוא הכיר היטב את היהודיה. הגראנד אופרה (אולי הגדולה מכולן) של הלוי הוצגה מאז בכורתה ב-1835 (שנת הולדתו של סן-סאנס) ועד 1934 – 562 פעמים. סן-סאנס היה תלמידו של הלוי בקונסרבטוריון של פאריס והיה בקי ביצירותיו של מורו. הקללה שמקלל הקרדינל ברוני את לאופולד, אלעזר ורחל בפינלה למערכה השלישית ביהודיה, וודאי הדהדה באזניו כשכתב את קללת הכוהן הגדול של דגון במערכה הראשונה של שמשון ודלילה.

על-אף חיבתי הגדולה לסן-סאנס, ובמיוחד למוסיקה הקאמרית שלו, עברו שנים רבות עד שגיליתי את נפלאותיה של האופרה הנהדרת הזאת, שמשון ודלילה. מכל מכמניה המוסיקליים, הרשימה אותי במיוחד אותה אריה ששר הכוהן הגדול בזעמו. כשהאזנתי ליהודיה לראשונה, הופתעתי לשמוע את "אחותה" של קללת הכוהן הגדול לקראת סיום המערכה השלישית. דווקא בגלל הקשר המיוחד בין שני המלחינים ועל שום אופי היצירות בהן אנו עוסקים, השוואה בין שני הטקסטים והמוסיקה בשתי האריות האלה עשוייה להיות מעניינת במיוחד.

הכוהן הגדול של דגון מקלל את בני ישראל בעקבות רצח אבימלך בידי שמשון (תוספת בלתי תנ"כית בעליל לסיפור מספר שופטים ט"ז): "יקולל לעד גזע בני ישראל, הלוואי וימחה זכרו מעל פני האדמה, יומתו ברעל…  יקולל מנהיגם… יקולל חיקה של האישה שהרתה אותו…  מי ייתן ורעה בזויה תבגוד באהבתו…  יקולל האל שהם מעריצים…  שנאתי תבוז למזבחו ולכוחו." לפנינו טקסט רצחני,  גזעני, רווי שנאה תהומית, טקסט אנטישמי למהדרין המכיל, בנשימה אחת, את שנאת הגזע לדורי דורות, מנהיגו ופולחניו וגם פתרון (סופי?) – כולם יומתו ברעל. גם בקונטקסט של סיפור תנ"כי, שעיקרו מאבק לשחרור לאומי שבשוליו סממנים של קונפליקט דתי, זהו טקסט חריף במיוחד. למרות זאת, סן-סאנס עצמו לא נחשד באנטישמיות (ידועים ניסיונותיו למתן את האנטישמיות הבוטה מאד של הקולגה שלו ונסן ד'אנדי) והטקסט הקיצוני הזה מוסבר בנחיצות דרמטית.

הקרדינל ברוני מקלל אף הוא את לאופולד, את הצורף אלעזר ואת ביתו רחל, בשעה שזו מגלה ברבים את חטאו של של לאופולד ואת חטאה שלה: "אתם שחטאתם כנגד אל חי – תקוללו. אתם השלושה שקשרתם קשר נורא – תקוללו. האל עצמו דוחה אתכם מעל פניו באמצעות קולי… (ללאופולד) דלתות הכנסייה יסגרו בפניך, לא תזכה למי הקודש ולשולחן הקודש, כל נוצרי יירתע ממגעך ונשימתך… (לאחרים) תקוללו על הארץ ובשמיים, הלוואי וגופותיכם, בשעתן האחרונה, יוותרו ללא קבורה וללא תפילה לנקמת השמיים שייסגרו בפניהן." ברוני, חריף מאד אף הוא, נשאר בכל זאת בתחום שיפוטו ומקלל את השלושה בחרם מצד הכנסייה. כמובן שגם מאחורי קללתו לא עומדת אהבת ישראל והעונש המזומן לשלושת הכופרים הוא מוות. הלוי, יהודי, התייחס לאופרה שלו כאל דרמה טובה לכל דבר ועניין, וכפי שלא התעניין ביהדותו בחיי היום-יום, כך גם לא התכוון אלא לשרת את הדרמה בכליה של הגראנד-אופרה.

גם ללא הבנת הטקסטים בשתי האריות, נהיר אופיין למאזין למוסיקה, המבהירה היטב בשני המקרים את השצף-קצף של הטקסט. בשתי האריות יש כוח רגשי אדיר והן משמשות במה נפלאה לזמר שמסוגל למסור את עצמות השנאה. למרות שהלוי וסן-סאנס עושים זאת כל אחד בדרכו, יש בכל זאת כמה נקודות דמיון מפתיעות (או לא). תפקידי שני אנשי הדת כתובים לבס. זוהי מסורת ארוכת שנים באופרה: אנשי דת – כמרים, רבנים, שמאנים, כוהני אלילים כאלה או אחרים – תמיד יהיו זמרי בס: קול נורא הוד, מעורר כבוד. הם ישירו בצלילים קצובים ולאט – אלה הם דברי קודש ועלינו להבין כל מילה. בשירתם, שלעתים קרובות היא על גבול הרצ'יטטיב (דקלום מושר), תהיה פעמים רבות חזרה על צליל אחד. לכן, לדוגמה, מוזרה למדי היא בחירתו של ורדי (שידע יותר טוב), לתת בפי זכריה, הכוהן הגדול בנבוקו, קבלטה (חלקה השני של אריה כפולה. הראשון – לירי ושירתי. הקבלטה בעלת מיפעם דוהר ומשמשת מפגן של סלסולי קול קשים לביצוע) , הדורשת גמישות קולית רבה, מתהדרת ביכולת טכנית רבה והיא נתפשת כצורה קלת דעת. גם הכוהן הגדול של דגון וגם הקרדינל ברוני הם תפקידי בס. לשתי האריות יש אופי הצהרתי, במיוחד זו שביהודיה, ובשתיהן נשמרים מיפעם השירה ומיקצבה כך שיתאימו, יבהירו וידגישו את התוכן.

קללתו של הקרדינל ברוני נחלקת לשלושה: בחלק הראשון, כאמור, דקלמציה (רצ'יטטיב, דקלום מושר) לא מלווה, למעט כלי הנשיפה המדגישים את הפסיקים באווירת נכאים ומטעימים את סימני הקריאה בסוף כל משפט. חלק זה מסתיים בקריאה "אנטמה!, אנטמה!" (קללה, קללה). שם נפתחת אוקטבה (מרווח בן שמונה צלילים), המדגישה את חריפות העניין. הטענה שאלוהים הוא שמדבר מגרונו של הקרדינל סוגרת את המרווח הגדול הזה בסולם כרומטי (של חצאי טונים) יורד ובאוניסונו (שירה/נגינה של אותם צלילים, ביחד) עם כלי הנשיפה. בחלק השני פונה הקרדינל ללאופולד וגוזר עליו חרם. כל העוצמה שהצטברה בחלק הראשון נכנסת עכשיו לרגשה בדמות ליווי של שלישונים (חלוקתו של רבע לשלוש שמיניות במקום לשתיים כרגיל), מודגשים יותר בין המשפטים וחלשים יותר בליווי. באמרו כי כל הנוצרים יירתעו מנשימתו ומגעו של לאופולד, המנגינה ניטלת על-ידי התזמורת והזמר שוב נדרש לדקלמציה. שיאה של האריה, חלקה השלישי, הוא בפנייתו של הקרדינל לרחל ולאלעזר. כאן משתמש הלוי בסקוונצה (מעקובת – נגינה של אותה תבנית מוסיקלית בגבהים שונים, עוקבים). מנגינת המילים "תקוללו על הארץ ובשמיים", חוזרת שלוש פעמים במשפטים הבאים, כל פעם גבוה יותר, כאשר המתח הולך ומצטבר ואיתו זעמו של הקרדינל – עד למשפט האחרון שמסתיים בקדנצה (מהלך הרמוני של סגירה) ברורה וחד משמעית. על-מנת ליצור איזון צורני חוזרות מילותיו של המשפט האחרון פעמיים, בעוד המוסיקה מבססת את הסיום. האריה בנויה באופן מתפתח והולך, בשלושה חלקים שונים זה מזה, כאשר כל חלק תורם את שלו להגברת הזעם והמתח הדרמטי, תוך שימוש באמצעים שונים המצטברים לאיכות דרמטית-מוסיקלית ברורה.

קללתו של הכוהן הגדול של דגון בנויה בשיטה הפוכה: שני בתים, שבהם המנגינה והליווי זהים בכל (מלבד המילים), והעוצמה הדרמטית בהם נובעת, בין היתר, מעצם החזרה. הפתיח התזמורתי המדמה התרוצצות מעגלית, המיפעם הדחוף, הלווי ה"רץ" במרווחים של טון אחד לבד מהדגשת סופי המשפטים בכלי הנשיפה והסולמות הנסערים שמעליו תומכים בקו הקולי של הבס, המרובה במרווחים גדולים ובמקצבים לא סימטריים ולא צפויים – מוסיפים לדרמה הגדולה.

שתי האריות מדהימות את המאזין בזעמן ובעוצמתן ומסוגלות לעורר חוויה מצמררת בפיו של הזמר הנכון.

המלחינים הצרפתים, כך נראה, הרשו לעצמם להתיר את הרסן ועשו דרך ארוכה עם קללותיהם. קרוב לוודאי כי היו אלה המוסכמות של הגראנד-אופרה, ובייחוד ההפרזות שדורש הז'אנר, שאיפשרו להם לעשות כן.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s