לקראת העשירית של בטהובן

יוהאנס ברהמס (1897 – 1833)
סרנדה מס' 2 בלה מז'ור, אופ. 16

אלגרו מודרטו
סקרצו: ויווצ'ה
אדג'ו נון טרופו
קואזי מנואטו
רונדו: אלגרו

ברהמס התייחס ברצינות רבה לתפקיד שהועידו לו דעת הקהל והמבקרים – להיות יורשו של בטהובן. מעבר למחמאה העצומה הגלומה בציפייה שכזאת, טמון בה גם עול גדול ואחריות רבה. הוא היה דקדקן ופרפקציוניסט, ידוע בנטייתו לשרוף יצירות שחשב שאינן טובות מספיק (כולל סונטה לכינור ופסנתר שכבר בוצעה בפומבי על ידו וגם 20 (!) רביעיות כלי קשת שנכתבו לפני שפרסם את הרביעייה הראשונה שלו…) . עובדות אלה ובוודאי עוד אחדות, גרמו לכך שברהמס היסס מאד לעסוק במוסיקה לתזמורת. הוא השלים את כתיבת הסימפוניה הראשונה שלו בשנת 1876, כשהיה בן 43, לאחר 15 שנות עבודה. רק לאחר שהסימפוניה התקבלה בהתלהבות, והמנצח פון בילוב קרא לה "העשירית של בטהובן", כתב ברצף (פחות או יותר)  את שאר שלוש הסימפוניות ב-1877, 1883 ו-1885.

שתי הסרנדות, מס' 1  ברה מז'ור, אופ. 11 ומס' 2, הן ניסיונו הראשון של ברהמס בכתיבה לתזמורת. שתיהן נכתבו בנסיכות דטמולד, שם קיבל בסוף שנות החמישים של המאה את תפקיד המנהל המוסיקלי, ושם, לראשונה בחייו, עמדה לרשותו תזמורת. הסרנדה השנייה נכתבה ב-1859 ולאחריה לא כתב ולו צליל אחד לתזמורת, עד הווריאציות על נושא מאת היידן ב-1873. שתי הסרנדות, כמו כתיבתו של ברהמס בכלל, מתייחסות אל העבר ברצינות רבה, במיוחד במה שקשור למבנה. מבקריו, ובהם ליסט וואגנר, חשבוהו למיושן משום כך, אך ניתן לראות בסרנדה גם כמה חידושים מפתיעים.

החידוש המרכזי הוא, כמובן, הכתיבה לתזמורת ללא כינורות.  ברהמס  משתמש בסוללה של כלי נשיפה מעץ, שתי קרנות, ויולות, צ'לי וקונטרבסים. מטרתו הייתה למקם את כלי הנשיפה בקולות הגבוהים והבינוניים ואת כלי הקשת בקולות הנמוכים. התוצאה היא באמת בעלת אופי של סרנדה, מתאימה לנגינה בחוץ, שבה כלי הנשיפה מעץ נוטלים את התפקיד המרכזי. תוצאה אחרת היא שהאופי הצלילי של הסרנדה שונה ממה שאנו מורגלים ביצירות סימפוניות של המאה ה-19. הוא כהה יותר ועדין יותר. ברהמס מבצע כאן ניסוי נועז למדי שבוודאי לימד אותו רבות והצעיד אותו לעבר הסימפוניה הראשונה שתכתב ביום מן הימים.

הפרק הראשון, בצורת סונטה, פותח בנושא עדין, כמעט מתגנב, בכלי הנשיפה וממשיך באופן זה עד חטיבת הפיתוח, שבה בונה ברהמס מתח ונותן למיתרים ביטוי נרחב יותר.  הסקרצו הוא פרק קצרצר וחיוני, שבו משחק ברהמס עם המקצב בצורה מפתיעה, ושיחזור שנית לאחר הטריו (חטיבה מרכזית מנוגדת באופייה). הפרק השלישי, איטי ורחב, עשיר ומפותח, פותח בתבנית בס חוזר, עיקש, הקובע את המקצב והאווירה, שלעומתם יגיבו כלי הנשיפה. הפרק הרביעי הוא אכן רק "כמעט" ("קואזי" באיטלקית = "מעין") מנואט. אין בו את הקלילות האצילית של המנואט מן המאה ה-18 והוא מכובד ורציני. לעומתו, הפרק האחרון, הרונדו, משיל מעליו כל מכובדות והוא משתולל במחול איכרים סוחף. מדי פעם יצוץ לו איזה קטע שונה, רק כדי להחזיר את ה"פזמון" למופע נוסף, שונה מעט מקודמו. ברהמס מוסיף בפרק זה פיקולו לתגבור השמחה.

שתי הסרנדות  מסמנות את דרכו של ברהמס בכתיבה לתזמורת (ובכלל…): נאמנות לצורות העבר וחדשנות בשפת המוסיקה הממקמים אותו בין עמודי התווך של הרומנטיקה.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s