מקהלת נוגנים 1

אדוארד אלגר (1934-1857)
סרנדה במי מינור למיתרים, אופ. 20

I אלגרו פיאצ'וולה
II אלגרטו

אנגליה שאחרי הנרי פרסל לא הולידה מלחינים חשובים (היא אימצה כמה מן היבשת). אנגליה הויקטוריאנית, קיבלה על עצמה בהכנעה את רצונם של המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט, במוסיקה כמו של מנדלסון הנערץ. התוצאה הייתה התפוצצות של כישרון בשדה האופרטה (ארתור סאליבן, שיחד עם גילברט יצר את המיקדו ואופרטות מבריקות רבות אחרות), ואוסף של מלחינים אקדמיים טובים למדי שכתבו, אכן, לפי המסורת המנדלסונית והשומנית. אלגר היה שונה. הוא נחשב, בצדק, למלחין האנגלי החשוב של זמנו (בעיקר באנגליה, המלחינים המודרניים של תחילת המאה ה-20 חשבוהו לשמרן קר). הוא לא נסחף אחרי הלאומיות שנהגה בהונגריה (בארטוק), צ'כוסלובקיה (ינאצ'ק), רוסיה וארצות אחרות, אלא האמין שמלחין צריך להמציא מנגינות ולא לצטט אותן. הוא היה מתזמר גאוני וכתיבתו לכלי קשת היא באמת מופלאה. עוד לפני יצירות הענק שלו, בין יצירותיו הראשונות, כתב את הסרנדה במי מינור, בשנת 1892. בזקנתו, כשנשאל מי מיצירותיו אהובה עלי ביותר, נקב אלגר בסרנדה הזאת. הוא גם תאר אותה כ- Very stringy (מאד מיתרית), ביטוי המציג את הסרנדה באופן המדוייק ביותר.

כנגן כינור היה הצליל של כלי הקשת חשוב לאלגר מאד, ובסרנדה הזאת, על אף ניסיון מועט, הוא אכן יוצר צליל מיתרים מובחן מאד ומלא. זוהי אסתטיקה של מקהלת נוגנים (קונסורט) כפי שהתכוונו לה בני התקופה האליזבתנית – קבוצת כלים מאותו סוג המנגנים יחד במקהלה של קולות קרובים. אך מאידך יש בה גם רוח רומנטית אנגלית במובהק. הפרק הראשון מזכיר במקצביו אופי של שיר עממי אנגלי (אך אינו מצטט אותו). הפרק השני הוא הלך רוח מתוזמר, רחב יריעה, ערפילי, כראוי לאנגליה. הפרק השלישי חוזר לאווירה של הפרק הראשון ואפילו מזכיר במעט את מקצביו.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s