ברנדנבורגי 3

יוהאן סבסטיאן באך (1750-1685)
קונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 3 בסול מז'ור, 1048 ברי"ב

I   אלגרו
II  אנדנטה
III אלגרו

בין השנים 1717-23 שימש באך כקאפלמייסטר (מלחין החצר) בחצרו של הנסיך לאופולד מקטן. כמו במקומות שירותו האחרים, הלחין באך מוסיקה לצרכי מעסיקיו. בתקופה זו כתב באך מוסיקה כלית וחילונית בעיקר, ששימשה את התזמורת שעמדה לרשותו. גם שישה הקונצ'רטי הברנדנבורגים נכתבו לתזמורת זו, למרות ששמם מרמז אולי אחרת. לא ברור מה היה הקשר של הנסיך מברנדנבורג, כריסטיאן לודביג, לכתיבת הקונצ'רטי – האם הזמין אותם מבאך? האם בוצעו בארמונו? האם התזמורת שלו התאימה לביצועם? האם שילם עבורם? האם באך ניסה להשיג עבודה אצלו? – למעט הקדשה מחניפה ומעוטרת אין עובדות שיתמכו בהשערות אלה.

קונצ'רטו גרוסו, להבדיל מקונצ'רטי לכלי סולו, כתוב לשתי קבוצות כלים: קונצ'רטינו – קבוצה קטנה של כלים סולנים, משניים ומעלה, וריפיינו – שאר התזמורת. המבנה המוסיקלי, יצירת המתחים והרפייתם ועצמת הנגינה, נשענו על הניגוד שבין קבוצות אלה, שנבע מעצם גודלן וכן מסוג התפקידים שנכתבו להן. לא כל נגני תזמורת חצר, כגון זו שבה שירת באך, היו ברמה גבוהה. חלקם היו וירטואוזים ממש ואילו האחרים היו חובבים ברמות שונות. טבעי היה איפוא, שהתפקידים המסובכים יותר של הקונצ'רטינו יופקדו בידי המקצוענים ואילו תפקידי הריפיינו יופקדו בידי הנגנים הטובים פחות. לקונצ'רטי אלה היו בדרך כלל שלושה פרקים: הראשון והאחרון מהירים והאמצעי – איטי.

כאשר ניגש באך להלחנת שישה הקונצ'רטי הברנדנבורגיים, ב – 1721, מיצה, כדרכו, את כל האפשרויות הגלומות בקונצ'רטו גרוסו. שילוב בין מסורות גרמנית ואיטלקית, צרופים שונים ומעניינים של כלים סולניים בקבוצות הקונצ'רטינו, ניגודים, לא רק בין שתי הקבוצות אלא אף בין טכניקות הלחנה שונות, תזמור מקורי ופיתוח בלתי נלאה של מוטיבים – מהווים, כמו בכל צורה מוסיקלית שבה טיפל, שיא וסיכום בהלחנת קונצ'רטי גרוסי.

הקונצ'רטו הברנדנבורגי השלישי יוצא דופן בין חמשת אחיו ובמסורת הכתיבה של קונצ'רטו גרוסו בכלל. הוא מושפע מאד ממסורת הקונצ'רטי האיטלקית וכתוב לשלוש קבוצות של כלי קשת, כל אחת בת שלושה כלים: כינורות, ויולות וצ'לי (לעיתים מכפילים את מספר הכלים בקבוצות). לצידם, כמו בכל היצירות בתקופת הבארוק, קבוצת הקונטינואו – כלי מקלדת (בדרך כלל צ'מבלו) שתפקידו לממש את ההרמוניה וכלי שתפקידו לנגן את קו הבס – צ'לו, קונטרבס או בסון. את עיקרון הקונצ'רטו, כלומר העימות שבין הקונצ'רטינו והריפיינו, מרחיב באך לניגוד שבין שלוש קבוצות הכלים מחד, אך מאידך מגביל את עצמו לצלילי כלי המיתר לבדם. תזמור זה הוא ללא תקדים בתולדות הקונצ'רטו גרוסו.

לקונצ'רטו שלושה פרקים (כמעט): הפרק הראשון, אלגרו, פותח בנגינת התזמורת כולה כקבוצה אחידה בנושא המרכזי, רק על מנת להיפרד מיד לקבוצות: קודם הכינורות, אחריהם הוויולות ולבסוף – הצ'לי. מידי פעם פורץ אחד הכלים בסולו קצר וחוזר מיד לנגן עם קבוצתו. כל נגן נוטל את הבכורה מספר פעמים לאורך הפרק. בפרק כולו מפותח אותו נושא ראשון, על מנגינתו ומקצביו, עד מיצויו.

הפרק השני אינו אלא שני אקורדים לצ'מבלו המובילים אל הפרק השלישי. יש המשערים שבאך, שניגן ויולה בתזמורת, התכוון לעבור בשלב זה מנגינת הוויולה אל הצ'מבלו, על מנת לאלתר עליו פרק שני איטי. אך מאחר שלא הותיר תווים או הוראות ביצוע לפרק זה, מנגנים היום רק את אותם אקורדים.

הפרק השלישי, אף הוא אלגרו, הוא מעין "פרפטום מובילה" (בתנועה מתמדת). פרץ הנגינה המהיר מתחילת הפרק מתמיד, ללא לאות, עד סופו. הפעם רק הכינור הראשון והוויולה זוכים לקטעי סולו קצרים והפרק כולו הוא מפגן של וירטואוזיות תזמורתית.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s