אי, כמה טעים הקפה המתוק!

יוהאן סבסטיאן באך |(1685-1750)
קנטטה מס' 211 ברי"ב
"היו בשקט, אל תפטפטו" (קנטטת הקפה)

קנטטת הקפה נכתבה ע"י באך כנראה בשנת 1732 לליברית מאת כריסטיאן פרידריך הנריצ'י, המכונה פיקאנדר. פיקאנדר הוא זה שכתב את הטקסטים לרבות מן הקנטטות שכתב באך בתקופת עבודתו בלייפציג וגם, בין היתר ל"אורטורית חג המולד" ול"מתיאוס פסיון".

הקנטטה היא אופרה בזעיר אנפין שעוסקת בנושא שהעסיק את החברה הגרמנית מאד באותה תקופה – קפה. שתיית הקפה בבתים לא הייתה מקובלת בגרמניה עד אמצע המאה ה-18. זאת משום שהגרמנים העדיפו את הבירה שלהם, חשדו בכל דבר זר והטילו שורה שלמה של איסורים וחרמות, מיסים והשמצות על המשקה הזה, אם מסיבות מסחריות ואם מחששות הכנסייה הלותרנית מ"מתירנות".

הקנטטה נכתבה לביצוע בבית הקפה של צימרמן בלייפציג, ומהווה, בעצם, מעין פרסומת. ה"אופרה" הקטנה כתובה לשלושה זמרים: טנור (המספר), בריטון (שלנדריאן) וסופרן (ליזכן) ולתזמורת כלי קשת עם קונטינואו וחליל אחד. המספר הוא זה שמציג את הדמויות בהתחלה ומסכם את המתרחש בסוף. שלנדריאן ("נודניק") מנסה לגרום לבתו, ליזכן, להפסיק לשתות קפה. לטעמו, מי ששותה קפה היא מופקרת, ולא תוכל למצוא בעל מכובד. ליזכן, נערה עצמאית ועיקשת, מוכנה לוותר על רוב מנעמי העולם (טיולים בחוץ, שמלת קרינולינה וסרטים לכובע) ובלבד שתוכל להמשיך לשתות קפה, לפחות שלוש פעמים ביום. האיום שאביה לא יתן לה להינשא, מחלץ מליזכן הבטחה שתחדל לשתות קפה. אך משהוא יוצא למצוא לה בעל, מגלה לנו ליזכן באמצעות המספר, שאין לה שום כוונה לעשות זאת.

באך לא הבחין בין מוסיקה שכתב לקנטטות חילוניות למוסיקה שכתב לקנטטות דתיות (מלבד אולי, בחלקה, ב"קנטטת האיכרים"). הוא שאל מוסיקה שכתב מאלה לאלה וההפך. התנאי היחיד היה שהליברטיסט יתאים את הטקסט החדש למוסיקה הקיימת. ניתן להבין מזה שאין במוסיקה עצמה משהו שהוא במהותו חילוני או דתי, כפי שיכולנו אולי לחשוב, וכפי שהרוח הרומנטית הייתה מבקשת שנאמין. באך היה איש מעשי מאד, וכמי שהיה אמור לספק קנטטה לביצוע בכנסיית סנט. תומס בלייפציג מדי יום ראשון, הוא ידע לקצר תהליכים ולעגל פינות. "המשמעות" הדתית או החילונית של פרק מוסיקלי זה או אחר תלויה, כנראה, בטקסט ובסביבת הביצוע.

הקנטטה נפתחת, ללא שהיות, ברצ'יטטיב של המספר ולאחריו שרשרת של רצ'יטטיבים ואריות, לסרוגין. חלק מן הרצ'יטטיבים, כמו באופרה, הם דיאלוגים בין הבת הסוררת ואביה. מבין ארבע האריות, שלוש כתובות בצורת אריה דה-קאפו ("מן הראש", מהתחלה), שבה לאחר שירת בית ראשון ושני, שונה באופיו מן הראשון, חוזרים לשירת הבית הראשון, לעיתים כשהוא מקושט.  האריה השניה של שלנדריאן ,

"בחורות קשות-עורף", כתובה בצורה המשכית, מעל בס אוסטינטו ("עיקש") שחוזר על עצמו. האריות של שלנדריאן כתובות במפעם זוגי ואילו אלה של ליזכן – במפעם משולש, אולי כדי להקנות לדמותה רוך כלשהו. האריה של ליזכן "אי,כמה טעים הקפה המתוק", מלווה ע"י החליל, בתפקיד וירטואוזי, קישוטי. הטריו המסיים, במקום מקהלה, כתוב ככורל, שבו הקולות שרים אחד מתחת לשני בצעדים אחידים (הומופוניה). רק בחזרות האחרונות שלו יתפצלו הקולות לחיקויים.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s