לוצ'יה המשוגעת

גאטנו דוניצטי (1797-1848)
לוצ'יה די למרמור

דרמה טרגית בשלוש מערכות
ליברית מאת סלווטורה קמרנו בעקבות "הכלה מלמרמור" מאת וולטר סקוט
הצגת הבכורה: תיאטרון סן קרלו, נפולי, 26 בספטמבר 1835

לוצ'יה די למרמור, המבוססת על ספרו של סר וולטר סקוט "הכלה מלמרמור", היא האופרה ה-47 (מתוך 66) ואולי יצירתו הידועה ביותר של דוניצטי. אין ספק כי זוהי אחת מיצירותיו הבשלות וה"מוגמרות" ביותר של המלחין. ב1835, שנת מותו של בליני, כבר היה סגנונו האופראי של דוניצטי במלוא פריחתו, ועד 1842, השנה שבה פרץ ורדי לבמה עם "נבוקו", הוא שלט שלטון יחיד בעולם האופרה האיטלקי. מחלתו האנושה, שלוותה בסממני שיגעון, ומותו בגיל 51 בשנת 1848, פינו את הבמה לוורדי, ששלט בה עד סוף המאה.

לוצ'יה די למרמור, שזכתה (בצדק, אך לא תמיד מהסיבות הנכונות) לפופולריות עצומה מאז הצגת הבכורה שלה, היא יצירה מגובשת ומלוטשת שבה מציג דוניצטי את יכולתו האמנותית-דרמטית תוך השענות על המוסכמות האופראיות של זמנו וללא חריגה מהן. את המהפכות (אף הן לא קיצוניות, אך בעלות משמעויות מרחיקות לכת) הוא משאיר לוורדי.

בקיץ 1835 שהה דוניצטי בנפולי עם רעייתו וירג'יניה. היא שימש שם כמנהל אמנותי של התיאטרון המלכותי וכמורה בקונסרבטוריון (שתי המשרות הותירו לו זמן רב למסעות ולכתיבה). בכיסו היה חוזה לאופרה חדשה שהייתה אמורה להיות מוצגת ביולי בתיאטרון סן קרלו. הנהלת האופרה הייתה שרויה אז בקשיים מנהליים ופיננסיים והתקשתה לאשר את הנושא שהציע דוניצטי ולהציע לו ליברטיסט הולם. רק לאחר לחצים מרובים אושר הנושא ("הכלה מלמרמור" של וולטר סקוט) וסלווטורה קמרנו נבחת לכתוב את הליברית. הליברית והאופרה נכתבו תוך שישה שבועות בלבד ("מהר! זה המוטו שלי. כל יצירותי הטובות נכתבו במהירות" כתב דוניצטי לריקורדי, המו"ל שלו) והיו מוכנים ב-6 ביולי.

"מהר!" לא היה המוטו של תיאטרון סן קרלו. דחיות נוספות נגרמו מחסרון כסף, הזמרים לא קיבלו את שכרם ופאני טאקינארדי-פרזיאני, שהייתה אמורה לגלם את דמותה של לוצ'יה, לא הסכימה לבוא לחזרות. "לקהל נמאס מן ההנהלה, הוועד המנהל עומד להתפזר, הווזוב מעלה עשן ומאיים להתפרץ" (דוניצטי לחבר בפריס). בהתערבות המלך נמצא הכסף בדרך כלשהי, לה פרזיאני שבה לחזרות, ובסוף ספטמבר, כאמור, התקיימה הצגת הבכורה. ההצלחה הייתה מידית ועצומה. "לוצ'יה הוצגה סוף סוף… הרשה לי לבייש את עצמי ולומר את האמת: הקהל היה מרוצה, מרוצה מאד…בזמן השירה השתרר שקט דתי ובסוף כל קטע הייתה התפרצות תרועות ספונטנית…" (דוניצטי לריקורדי).

הצלחתה של אופרה זו לא היתה מקרית (כהצלחתן וכשלונן של אופרות רבות אחרות כמו "לה טראוויאטה" ו"הספר מסוויליה") ולא הייתה תלויה בזמרים או בתנאים אחרים. גם הליברית וגם המוסיקה מצטיינים בישירות דרמטית, במבנה הדוק ותמציתי ובבהירות. קמרנו, שהיה ליברטיסט מתחיל, ידע לסלק מן הסיפור אלמנטים מיותרים שהתאימו, אולי, לרומן, אך לא לאופרה. הוא בנה דרמה המתפתחת במהירות, ללא עיכובים, שבה מצוירות הדמויות בקוים כלליים אך מספקים (הוא ידע היטב שיש להשאיר למוסיקה את האיפיון העדין יותר). כל האירועים המתרחשים לפני תחילת האופרה נמסרים בתמונה הראשונה המהווה הקדמה לאופרה. מצב העניינים נהיר למן ההתחלה, כאשר אנריקו מדווח על תכניותיו להשיא את לוצ'יה ונורמנו מסגיר את אהבתה לאדגרדו. החיפוש אחרי הזר המסתורי, שבמסגרתו נאמרים הדברים, מהווה תרוץ נוח לסגירת פערי מידע, הנחוצים להתפתחות העלילה. תמונת המזרקה, כאשר לוצ'יה מחכה לאהובה, שותלת רמזים לבאות באמצעות הסיפור על רוחה של הנערה שנדקרה בידי מאהבה. רמזים אלה יוזכרו שוב בתמונת השיגעון, כשלוצ'יה מדמה לראות את הרוח לנגד עיניה (דוניצטי לא התעלם מן האפשרויות המוסיקליות הטמונות כאן ומצטט, תוך עיוות, מוטיבים מתמונת המזרקה בתמונת השיגעון).

דוניצטי אכן מפיק את המירב מן הליברית של קמרנו. למעט תמונת השיגעון והתמונה בבית הקברות, הקטעים המוסיקליים קצרים מאד, ממוקדים ודינמיים. המוסיקה האפקטיבית ביותר והאיפיונים החדים ביותר מופיעים לא באריות אלא ברצ'יטטיבים המקשרים ביניהן. חילופי הדברים בין הדמויות השונות, המובילים לחתימה על חוזה הנישואין, מהווים דוגמא מופלאה ליכולתו המוסיקלית-דרמטית של המלחין. הליווי התזמורתי מבוסס על תבנית ריתמית אחת, רגועה כביכול, שבתוכה שזורים קטעי משפטים של המשתתפים, המביעים בקצרה את הלך רוחם: לוצ'יה מבולבלת ונסערת, אנריקו מסנן מבין שיניו "חתמי!", ריימונדו מגלגל עיניים למרומים, ארתורו נעדר כל הבנה למתרחש – והתזמורת בשלה, כמעט ברקרולה. כל זה נעצר כשלוצ'יה חותמת ומכריזה: "את גורלי אני חותמת". את ההפתעה הצפויה בכניסתו של אדגרדו מכינה התזמורת בטרמולו (נגינה מהירה מאד, כעין הרעדה, של צליל אחד. אמצעי מקובל, כמעט נדוש אך מאד אפקטיבי, ליצירת מתח) בכלי הקשת הנמוכים. עוד לפני שהנוכחים מבינים מה קורה, הקהל כבר יודע: עכשיו יחול השבר.

לא רק ברצ'יטטיבים בולטת אמנותו של דוניצטי. שנים רבות של פופולריות, שנבעה מעצם יופיין של הנעימות (האופרה נתפסה כ"אופרה של פרימדונה", אופרה המהווה כלי ביטוי ליכולת הטכנית של זמרות סופרן ותו לא), הקהו את ההתייחסות לפרטים בקטעים כמו השישייה המפורסמת או תמונת השיגעון. השישייה היא הפרק האיטי מבין שני חלקי הפינלה של המערכה השנייה. עם כניסתו של אדגרדו מגיע המתח לשיאו. כל הדמויות נמצאות על הבמה ואיתם גם האורחים המוזמנים לחתונה (המקהלה), וכולם מביעים את תדהמתם. לוצ'יה מתעלפת, קמה בעזרתה של אליסה, ואחרי הפסקה רבת משמעות מובילות הקרנות והקלרניתות לפתיחתה של השישייה ומאפשרות למשתתפים בה, בפרק הזמן שנותר, להתכונן לשירתה. לשישייה עצמה מבנה פשוט והיא משמשת להרחבת הרגע ועצמתו הרגשית על ידי ביטוי של רגשות סותרים. החלק הראשון |(בריטון-אנריקו וטנור-אדגרדו) חוזר על עצמו (סופרן-לוצ'יה ובאס-ריימונדו, כשהטנור והבריטון עוברים לרקע) וכך גם החלק השני (כל השישייה: לוצ'יה, אליסה-מצו סופרן, ריימונדו, אנריקו, אדגרדו, ארתורו-טנור והמקהלה). על אף החזרה על החומר המלודי, דוניצטי מגביר את המתח באמצעות הרחקת הקולות זה מזה, הגברה איטית אך רצופה של המקצב הריתמי וההרמוני, הצטברות קולות נוספים והוספת המקהלה. החלוקה בין הקולות אינה סימטרית וקיימת תחושה של של תנועה קדימה ושל התפתחות הנובעות ללא מאמץ, כאילו מאליהן. התוצאה בביצוע גדולה מסך כל המרכיבים והאפקטיביות של האנסמבל רבה מאד.

סצינות שיגעון היו מקובלות מאד המאה ה-19 וגם לפני כן, כחלק מהאפולוגטיקה של מחברי אופרות, שהרי התנהגות אנושית רגילה אינה יכולה להצדיק קולרטורות וסילסולים למכביר. הנדל כתב מוסיקה לשגעונו של אורלנדו , ואחריו, יחד עם קונבנציות בלתי נמנעות כמו תפילות ותמונות סערה, שילבו מלחינים רבים ביצירותיהם תמונות שיגעון, בין אם תבעה זאת הליברית ובין אם לא. תמונת השיגעון ב"לוצ'יה די למרמור" אורגנית לדרמה, ובהלחנתה מצדיק דוניצטי את הקונבנציה. ציטוטים של מוטיבים ומהלכים הרמוניים מתמונת המזרקה וכן מבנה של וריאציות מקנים לתמונה דיוק פסיכולוגי ושכנוע. למרות שהתמונה מורכבת משני חלקים ברורים המופרדים ע"י המקהלה, נוצר רושם של תנופה יחידה. למשל, לוצ'יה ממשיכה ברצ'יטטיב גם כאשר התזמורת מציגה את המבוא לאריה האיטית שלה. החלקים רודפים זה את זה ללא תחושה של הפרעה. בתמונת השיגעון מודגשת מאד האינטראקציה בין הקול האנושי לכלי (חליל) שהיא חלק משמעותי מסגנון הבלקנטו.

התזמור באופרה פשוט, אך לא שגרתי. דוניצטי משתמש לעתים קרובות בגוון לא מקובל כדי להדגיש סיטואציה דרמטית. בכתב היד המקורי מלווה את תמונת השיגעון הרמוניקת זכוכית. כנראה שכבר בביצוע הראשון החליף אותה החליל, מקובל יותר אך לא פחות אפקטיבי. שימוש רב בקרנות לאורך האופרה כולה, והשתתפותם של כלי הנשיפה מעץ כמאפיינים, מקנים לאופרה צבע כהה, רומנטי.

כרבות מן האופרות של דוניצטי, "לוצ'יה די למרמור" משקפת עבר ועתיד. היא בנויה על פי מיטב המסורת של האופרה האיטלקית בזמנה, עונה לציפיות הקהל ומספקת את מנת האריות, הקולרטורה, הקבלטות וקטעי הפינלה הנחוצים. יחד עם זאת, הרגישות הדרמטית ומיצוייה המוסיקלי, הרומנטי, הופכים אותה לציון דרך שבעזרתו יוכל ורדי להביא את האופרה האיטלקית למחוזות חדשים.

להרחבה על השישייה בלוצ'יה ראו כאן

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s