סימפוניה מחייכת

לודביג ואן בטהובן (1770-1827)
סימפוניה מס' 2 ברה מז'ור, אופ. 36

I   אדג'ו – אלגרו קון בריו
II  לרגטו
III סקרצו, אלגרו
IV אלגרו מולטו

בקיץ 1801 נודע לבטהובן ששמיעתו מדרדרת והולכת וסביר שיתחרש לחלוטין. מכתביו מן התקופה מעידים על הלך רוחו הדכאוני והנסער בעקבות החדשות. באותו זמן החל בהלחנת הסימפוניה השנייה.  את קיץ 1802 בילה בטהובן בהייליגנשטאדט, כפר קטן ליד וינה, בבית שמחלונו ניתן היה לראות את הדנובה. הוא יצא להליכות ארוכות על גדת הנהר והשלים את הסימפוניה. באותו קיץ כתב בטהובן את המכתב לאחיו הידוע בכינוי "צוואת הייליגנשטאדט", שבו תאר לפניהם את היאוש העמוק שחולל אבדן השמיעה: "הייתי נוטל את חיי. רק אמנותי עיכבה בעדי. נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם בטרם יצרתי את שאני חש שיש בתוכי…" למי שמחפש ביצירות אמנות עקבות ספציפיים למה שמתחולל בחיי האמן בתקופת יצירתן – נכונה כאן אכזבה. דווקא בתקופה זו של דיכאון ויאוש כותב בטהובן את מה שברליוז כינה "סימפוניה מחייכת". יצירה מלאת הומור וחיוניות שבה, אגב, הוא משתמש לראשונה בשם "סקרצו" (מבודח) לפרק השלישי, מקום שעד כה שלט בו המנואט.

אם היה בטהובן מתאבד בקיץ זה, בהיותו בן 31, לא היינו מכירים את הדמות המיתית, הרומנטית ולא את יצירותיו ההרואיות, הגדולות, של המלחין ששינה את פני המוסיקה. עד אותו קיץ היה בטהובן ידוע יותר כפסנתרן והיצירות שכתב עד אז, טובות ככל שיהיו, לא היו מהפכניות כמו אלה שיבואו אחריו. בסימפוניה השניה אפשר לראות את התפר שבין שתי תקופות היצירה של בטהובן – הראשונה והאמצעית. כפי שהכריז לתלמידו צ'רני, הוא אכן יצא לדרך חדשה.

שלושה מפרקי הסימפוניה (כולם למעט הסקרצו) כתובים בצורת סונטה. הפרק הראשון – אדג'יו-אלגרו קון בריו – מביט אחורה אל היידן, בהקדמה האיטית שפותחת באקורד חזק (coup d'archet). חלקו העיקרי של הפרק מתקדם בדרך צפויה, בהתאם להוראות הצורה, אך הוא ללא תקדים בברק ובאנרגיה שלו. לנו, היום, אולי זה לא יישמע כך, אך צריך לזכור שבני תקופתו, מאזיניו של בטהובן, יכלו להשוות רק למה שהכירו.  הפרק השני, לרגטו, משופע במנגינות איטיות, ליריות, שהוא איכשהו לש מהן, שוב, צורת סונטה. הסקרצו המפורסם הוא אכן פשוט מאד (בטהובן לא התבייש להשתמש בסקרצי כאלה גם ביצירותיו המאוחרות), עממי באופיו ולו טריו (חלק אמצעי מנוגד). הפרק האחרון – אלגרו מולטו – הוא רונדו המבוסס על נושא מקורי חזק ומלא הומור. ללא ספק בטהובן של התקופה האמצעית. הפרק שועט קדימה בכח לא מבוטל, משתעשע בצורת הסונטה ומכופף אותה לצרכיו, בתזמור מבריק (כלי הנשיפה בנושא השני) ובחן.

הסימפוניה התקבלה בבעתה: "מפלצת גסה, דרקון מתפתל, פצוע, המסרב למות ולמרות שהוא מדמם בפינלה, ממשיך להתרוצץ עם זנב זקור", כתב אחד המבקרים. אבל כבר ברליוז ידע: "בסימפוניה זו הכל אצילי, אנרגטי, גאה".

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s