על גאווה ודעות קדומות

(א-פרופו הקהל שהיה אדיש לקונצ'רטו לכינור של בטהובן בביצוע הבכורה שלו)

זה המקום לעסוק לרגע קט בנושא הטעון של "מיתוסים" במוסיקה, או מוטב – מה חשוב באמת (ומה לא) במוסיקה. איכשהו, השתלטו ברבות השנים דעות קדומות על הדרך שבה אנו רואים מלחינים מסויימים. בטהובן וואגנר הם אינטלקטואלים מעמיקים ומאתגרים, מוצרט היה גאון שלא באשמתו (כי אחרת איך נסביר שמי שכותב מוסיקה כזאת אהב מילים גסות?) ורק היווה צינור למוזה להביע את עצמה, באך הוא אלוהים, רוסיני היה שובב שמנמן שאהב לבשל ולכן אין סיבה להתייחס אליו ברצינות ואילו ורדי – איך אפשר לחשוב שמי שלא כתב אף סימפוניה הוא בכלל מלחין? ועוד ועוד שטויות במיץ. סיבה אחת לפריחתם של "מיתוסים" כוזבים כאלה הוא ספרים כמו "מוצרט הקוסם בנגינות" ו"בטהובן הלוחם בנגינות" שאני ובני דורי קראנו בילדותנו. סיבה אחרת היא שהמוסיקולוגיה היא מדע שנולד בגרמניה ולכן המבקרים העדיפו מלחינים גרמנים וייחסו להם את החשיבות (והעומק האינטלקטואלי והיעדר ההומור) שייחסו לעצמם. סיבה אחרת היא במה שאנו עוסקים בו ממש ברגע זה: הצורך להסביר מוסיקה. למי שאינו מוסיקאי, ואינו שולט ברזי תורת המוסיקה – המוסיקה נראית כעין קסם, תופעת טבע, שאינה קשורה בתורה, חוקים או הגיון. המסביר, שאינו יכול להשתמש במונחים מקצועיים, צריך או להשתמש הרבה בסוגריים, כמוני (כדי לפרש, איכשהו, מונחים כמו "אריה דה קאפו" או "סונטה") או לספר על עניינים סביב המוסיקה במקום עליה עצמה. ואז ייטבעו להן "אמיתות" על תוכנן החוץ מוסיקלי של יצירות, על מצבו הנפשי של המלחין ויחסיו עם אשתו (קונסטנצה מוצרט המסכנה, כמה השמצות היא סופגת), והרבה הרבה "יסורים" "יסורים" "יסורים".

ומה אם הקהל בן הזמן לא אהב יצירה מסויימת שנוגנה באוזניו לראשונה? אז הוא לא אהב. קהלים נוטים להיות שמרנים והם אינם ששים לקבל דברים שונים ממה שהורגלו להם. לא צריך לגייס מעשיות כדי להסביר זאת. לכן נמצא בכל תקופה בתולדות המוסיקה "בעלי מלאכה" מצויינים שייצרו יצירות חביבות וקליטות באלפים ועשו הרבה יותר כסף ממי ששרד את ההיסטוריה ונחשב גאון בעינינו היום. לא ייפלא, איפוא, שסטרווינסקי חכך את ידיו בהנאה כשהקהל בפאריס, ששמע (וראה) לראשונה ב-1913 את "פולחן האביב", השליך על הבמה ביצים ועגבניות. הוא ידע שאין נביא בעירו, והוא גם זכה לראות בניצחון יצירותיו על הטעם השמרני והעצל.

ומה כן חשוב? חשובה המוסיקה עצמה. חשוב לדבר, לכתוב ולנסות להראות איך הדבר הזה עובד, מהם חומרי הגלם שלו, איך יוצרים מתח ופותרים אותו, מהי צורתו, איך מתייחסים המרכיבים השונים אלה לאלה, מהו מירקם, איך להאזין בצורה נבונה ולפצח את הקסם, גם ללא שליטה ברזי התיאוריה, ההרמוניה והקונטרפונקט (הסבר בהזדמנות אחרת…). כן, אפשר (וצריך) לספק עובדות היסטוריות (הן יכולות להוסיף רובד חשוב של הבנה סגנונית וסוציולוגית), אולי אנקדוטה או שתיים, אבל העיקר הוא המוסיקה עצמה.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s