מאבקו של אורפיאוס

לודביג ואן בטהובן (1770-1827)
קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס 4 בסול מז'ור, אופ. 58

I אלגרו מודרטו
II אנדנטה קון מוטו
III רונדו ויווצ'ה

הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר בוצע לראשונה בקונצרט פומבי ב-22 בדצמבר 1808, יחד עם יצירות רבות אחרות, חלקן לראשונה (הסימפוניות 5 ו-6, הפנטסיה הכוראלית, קטעים מן המיסה בדו ועוד) וחלקן ב"שידור חוזר". זהו הקונצ'רטו האחרון שבטהובן כתב על מנת לבצעו בעצמו. הקהל בקונצרט סבל מאד מן הקור באולם והתקשה לשבת במשך ארבע השעות שנדרשו לבצע את כל היצירות האלה. בטהובן (כרגיל) הסתכסך עם התזמורת ואמנם, היה רע לתפארת. הקהל לא אהב את המוסיקה בכלל ואת הקונצ'רטו בפרט, בטהובן לא הרוויח דבר וכולם חזרו הביתה כועסים. לאחר אותו קונצרט לא בוצע הקונצ'רטו שוב עד אחרי מותו של בטהובן. רק בשנת 1836 גאל אותו מנדלסון (שסיפק שירות כזה לכמה וכמה יצירות נשכחות) וניגן אותו בלייפציג. רוברט שומן שיש בקהל העיד שהאזין בנשימה עצורה.

אך לא רק התנאים בתיאטר אן דר וין גרמו להסתייגות הקהל מן היצירה. הקונצ'רטו הרביעי חורג מן המוסכמות באופן ברור והחלטי. הוא אינו עוסק בתחום הוירטואוזי, המוחצן – תחום שהיה כמעט תנאי בל יעבור להלחנת קונצ'רטו מכל סוג, אלא מציג התרחשות מוסיקלית שכל כולה עומק, ליריות ואינטימיות. בזאת הוא שונה לא רק מקונצ'רטי של מלחינים אחרים, אלא גם מאלה שבטהובן עצמו כתב לפני כן.

החדשנות ניכרת מייד בפתיחת הפרק הראשון – אלגרו מודרטו. הפסנתר מתחיל לבדו בנושא הראשון שהתבנית הרתמית המרכיבה אותו תחזור ותהדהד לאורך כל הפרק (בטהובן אהב לעשות זאת, ראו בפרק הראשון של החמישית והשני של השביעית). בהמשך, מתפתח פרק ארוך מאד (כ-18 דקות), בצורת סונטה, שלמרות הניגוד שבין הנושאים, שומר על אווירה מהורהרת ומתונה. הפסנתר, לדוגמא, מנגן פורטיסימו (חזק מאד) רק פעם אחת, עם החזרה לנושא הראשון בראשית המחזר, אך כמעט מייד משקיט לפיאנו, דולצ'ה (שקט, במתיקות).

על הפרק השני – אנדנטה קון מוטו – אמר ליסט שהוא מתאר את מאבקו של אורפאוס בפוריות (אלות הנקמה). במיתולוגיה היוונית, אורפאוס הצליח בכוח המוסיקה להתגבר על מכשולים רבים ולהגיע לשאול, בנסותו להציל את אשתו אאורידיצ'ה שהוכשה ע"י נחש ביום נישואיהם ומתה. מתאים לליסט שיעשה השוואה כזאת, כמי שניצח זה עתה על האופרה של גלוק, אורפאו ואאורידיצ'ה, שכתב בעצמו פואמה סימפונית בשם אורפיאוס וכרומנטיקן. רבים הדביקו שמות והשוואות ליצירות בטהובן (אור הירח, הגורל נוקש בדלת…) אך דווקא האנלוגיה הזאת מוצלחת: כל הפרק הוא דיאלוג בין המיתרים (באוניסונו – כולם מנגנים אותו דבר) המנגנים נושא עיקש, אפל וכבד והפסנתר עונה לעומתם בצלילים מצועפים ושקטים. בסופו של הפרק נשבר האוניסונו ומתפרק להרמוניה – עדות לנסיגתן של הפוריות. שלושה האקורדים האחרונים מנוגנים ע"י התזמורת והפסנתר ביחד.

הפרק השלישי – רונדו: ויווצ'ה – פורץ ללא שהיות במנגינה שמחה וטובת לב במקצב עליז, המהווה את ה"פזמון החוזר" של הרונדו. במהלך הפרק יצוץ לו הנושא שוב ושוב ומולו מגוון של אפשרויות לווריאציות בפסנתר ובתזמורת, בנושא מנוגד ובחזרות אחדות. בשום מקום לא משתנה האופי הקל, התוסס והחיוני אך בשום פנים לא משתולל או פרוץ. 

קונצ'רטו יפהפה, פורץ דרך, לאו דווקא בעזות מצח או בתרועות גדולות, אלא בעדינות, במתינות ובמתק.

טלי ירון

2 מחשבות על “מאבקו של אורפיאוס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s