אופרה בבגדי קודש?

ג'וזפה ורדי (1813-1901)
רקוויאם

Requiem aeternam  (מנוחת עולם); Kyrie eleison (אל רחם נא): מקהלה, סולנים
Dies irae |(יום הדין):
Dies irae (יום הדין): מקהלה
Tuba mirum (החצוצרה תריע): מקהלה, בס
Liber scriptus (הפנקס פתוח): מצו-סופרן, מקהלה
Quid sum miser (מה יטען אומלל): מצו-סופרן, סופרן, טנור
Rex tremendae (אל רב הוד): מקהלה, סולנים
Recordare (זכור נא): סופרן, מצו-סופרן
Ingemisco (אנקתי אנקת אשם): טנור
Confutatis (עת רשע יבוא על עונש): בס, מקהלה
Lacrymosa (יום נהי): סולנים, מקהלה
Offertorio (עולה): סולנים
Sanctus (קדוש): מקהלה כפולה
Agnus Dei (שה אלוה): מצו-סופרן, סופרן, מקהלה
Lux aeterna (אור נצח): מצו-סופרן, בס, טנור
Salva me (הצילני נא): סופרן, מקהלה

עם מותו של ג'ואקינו רוסיני בנובמבר 1868, כתב ורדי: "שם גדול חלף מן העולם! שם ידוע, מוכר ונערץ. הוא היה תהילת איטליה! ומה יוותר לנו כאשר האחר, החי עדיין, לא יהיה יותר?" תהילתה האחרת של איטליה היה, בעיני ורדי, אלסנדרו מנצוני. סופר, משורר ופטריוט איטלקי, אשר ספרו "המאורשים" זכה מפי ורדי לגדולה שבמחמאות: "אמיתי ויפה". ורדי העריץ את מנצוני מנעוריו וכינה אותו "דון אלסנדרו הקדוש". גם כשכבר היה מלחין ידוע ונערץ (גם על ידי מנצוני עצמו) עדיין מנעה בעדו ביישנותו מליזום פגישות עימו. המיפגש ביניהם התקיים, בסופו של דבר, ב1868, בהיות מנצוני בן 83.

הקשר הנרמז בין שתי "תהילות איטליה" משמעותי גם להבנת התהוותו של הרקוויאם. מיד לאחר מותו של רוסיני, הציע ורדי לעיריית בולוניה להזמין אצל אחד-עשר מלחינים איטלקים, פרקים מולחנים של מיסת האשכבה ולבצעה במלאת שנה למותו של רוסיני. בויכוח שהתעורר במועצת העיר, זכה הרעיון לנאום סנגוריה נלהב מפי הציר אריגו בויטו (מלחין וליברטיסט בזכות עצמו), מי שהיה שותפו של ורדי לכתיבת שתי האופרות הגדולות האחרונות שלו "אותלו" ו"פלסטף". למרות התנגדות מסויימת התקבלה ההצעה והוקמה ועדה שהקצתה את הפרקים השונים של הטקסט הליתורגי למלחינים שונים, תוך קביעת ההרכב המיועד לכל פרק והסולם שבו ייכתב. הפרוייקט לא יצא, בסופו של דבר, לפועל, אך ורדי הלחין את הפרק שהוטל עליו, הצילני נא (Libera me). הוא חשב להשלים את כתיבת הרקוויאם כולו סביב הפרק שכבר הולחן, עוד לפני מותו של מנצוני ב-22 במאי 1873.

בתקופה זו של חייו, לאחר "אאידה" (1870), פרש ורדי מכתיבת אופרות ויעברו עוד 16 שנים לפני שישתכנע, על יד אותו בויטו, לנסות את כוחו באופרה נוספת. אך ורדי לא התכוון לזנוח את ההלחנה כליל, כפי שתעיד רביעיית כלי הקשת שהשלים ב-1873. האנלוגיה למהלך חייו של רוסיני, אשר פרש אף הוא מכתיבת אופרות אך הוסיף והלחין מוסיקה כלית ודתית (סטבט מאטר ומיסה חגיגית קטנה), לא נעלמה ממנו. אין זה מפתיע, איפוא, שורדי פנה בשלב זה להלחנת טקסט ליתורגי, מיסת האשכבה הנוצרית. מותו של מנצוני גיבש נטייה זו והיצירה אכן נכתבה במהלך המחצית השניה של 1873 והמחצית הראשונה של 1874. ביצוע הבכורה התקיים ביום השנה למותו של מנצוני, 22 במאי 1874, בכנסיית סן מרקו שבמילנו, בניצוח המלחין עם מקהלה בת 120 זמרים, תזמורת בת 100 נגנים וסולנים שנימנו על גדולי הזמרים של התקופה. היצירה זכתה מיד להצלחה כבירה וימים ספורים לאחר מכן בוצעה שוב, שלוש פעמים, בלה סקלה.

מאז ביצוע הבכורה של הרקוויאם ניטש ויכוח על מידת ה"רוחניות" הנאותה ליצירה מעין זו, בעיקר בעקבות הערתו של המבקר הנס פון בילוב כי הרקוויאם הוא "אופרה בבגדי קודש". יש מי שקבע שהרקוויאם הוא "האופרה הטובה ביותר שורדי כתב" וכמעט כל מי שכותב על היצירה מרגיש צורך להתייחס לויכוח: האם יצירה דתית (למרות שהרקוויאם נועד מלכתחילה לצרכים קונצרטיים ולא לעבודת הקודש עצמה) יכולה להיות כה דרמטית, כה ספוגת ניגודים, ובקיצור, כה ארצית? סביר להניח שהעובדה שורדי לא היה אדם דתי ואף חי "בחטא" עם ג'וזפינה סטרפוני שנים רבות לפני שנשאה לאישה, השפיעה על מי ששפט את היצירה על פי אמות מידה דתיות. באופרות שלו נדרש ורדי לנושא המוות פעמים רבות והוא עשה זאת בשפתו, שפת הדרמה המוסיקלית. המוסיקה של ורדי מעניקה לגיבוריו מימד אנושי מובהק, לעתים למרות המחזה או הליברטו הפלקטי שעמד לרשותו. אותה שפה משמשת אותו בהלחינו את הטקסט הדתי. ורדי מלחין אותו כדרמה אנושית גדולה ומעמיד במרכזה את פרק יום הדין (Dies irae) הנסער. מאידך, לא נפקד מקומם של פרקים "תפילתיים" כמו מינחה hostias)) ושה אלוה (Agnus Dei). ורדי, כפי שכתבה אשתו ג'וזפינה סטרפוני בתגובה לביקורות שצוטטו לעיל, לא יכול היה להלחין אלא כורדי: "הרוח הדתית והדרך שבה היא מוצאת את ביטויה חייבת לשאת את חותם התקופה ואישיותו של המלחין", ואין לצפות שורדי ילחין מיסת רקוויאם כדרך שהלחין מלחין פלוני או אלמוני, אלא רק בדרכו הוא.

לרקוויאם שבעה פרקים:

מנוחת עולם, אל רחם נא. הרקוויאם נפתח חרש, בנגינת צ'לי מעומעמים במוטיב יורד. המקהלה מצטרפת בזימרה מונוטונית (חזרות רבות על אותו צליל, מעין דקלום של הטקסט בשעת תפילה). עם השינוי למז'ור מלווה מנגינה יפהפיה בכינור את האפשרות של אור נצח (Lux perpetua) והזמרה מתרחבת למנגינה כמו ארכאית, בעלת אופי חיקויי, במילים מזמור הלל (Te decet hymnus). החטיבה הפותחת חוזרת שוב ובאל רחם נא (Kyrie eleison), נכנסים הסולנים בזה אחר זה בנושא עשיר ולירי עם ליווי כרומטי בירידה. הסולנים מתלכדים לרביעייה מלווה במקהלה ולאחר השיא מוביל הליווי הכרומטי לזימרה חרישית  של מושיע רחם נא (Christe eleison).

יום הדין. פרק זה הוא הארוך ביותר ביצירה והוא מכיל חטיבות מספר, הנקשרות זו לזו באמצעות יחסים טונליים ושימוש חוזר בנושא הפותח. התזמורת פותחת בארבעה אקורדים חזקים, המודגשים עוד יותר באמצעות נקישות אלימות בתוף הגדול, המושמעות ביניהם. אלה מובילים מיד לתיאור ציורי נסער ונרגש של יום הדין (אולי המקבילה המוסיקלית לציורו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית), שבעקבותיו זעקתה הנפחדת של המקהלה.

עם שוך ההתרגשות ארבע חצוצרות בתזמורת ועוד ארבע (על פי הוראות ורדי "רחוקות ונסתרות") קוראות זו לזו ואליהן מצטרפים התזמורת וזמרי הבס של המקהלה בהחצוצרה תריע (Tuba mirum).

ההמולה נפסקת בפתאומיות וזמר הבס נכנס בפיאניסימו בשירת נדהם המוות (Mors stupebit), מלווה במקצב לכת בכלי הקשת ובנקישות של התוף הגדול.

הפנקס פתוח (Liber scriptus), שבפי זמרת המצו-סופרן, הוא סולו דרמטי המודגש, מדי פעם, על ידי קריאות Dies irae של המקהלה. לקראת סופו מאיימת התזמורת בהתייחסויות לנושא המרכזי ולאחר מכן פורץ נושא זה במלוא עוזו, כפי שהופיע בתחילת הפרק, על מנת להיקטע בעיצומו, כאשר זמרת המצו-סופרן מתחילה את השלישיה מה יטען אומלל (Quid sum miser). אליה מצטרפים הסופרן והטנור בליווי בסון סולו.

אל רב הוד אימים (Rex tremendae majestatis) מתחיל, כראוי לטקסט, במלכותיות והוד בפי זמרי הבס במקהלה, והופך לתפילה-תחינה הושע אותי, מעיין כל טוב Salva me fons pietatis), בפי הזמרים והמקהלה.  סבל אנושי הניע את ורדי יותר מאשר מלכות רבת הוד ואימה. בביטוי האחרון של התפילה, בתפקיד המצו-סופרן, לא נפקד מקומו של הקו הכרומטי היורד, שהיטיב לבטא צער וכאב מאז ימי הרנסאנס.

זכור נא מושיעי (Recordare Jesu pie) הוא דואט עדין בין הסופרן למצו-סופרן ולאחריו נשמע סולו לירי של הטנור אנקתי, אנקת אשם (Ingemisco tanquam reus), המלווה, במילים תן לי נחלה (Inter oves), על ידי האבוב, ומגיע לשיאו עם הבקשה לשבת לימין האל (Statuens in parte dextra) בעלייה דרמטית המסתיימת בצליל סי במול גבוה.

עת רשע יבוא על עונש (Confutatis maledictis), אחת המנגינות האצילות ביותר שכתב ורדי לזמר בס, מגיעה בקושי לסיומה, כאשר התזמורת והמקהלה פורצות שוב בDies irae  בכל זעמו, בהופעתו האחרונה בפרק זה.

הפרק מסתיים ביום נהי היום ההוא (Lacrymosa) הניגוד הגמור לכל מה שקדם לו, והוא, כמו גם שה אלוה (Agnus Dei), מן הקטעים הליריים היפים ביותר שכתב ורדי מעודו. הנושא מושר תחילה בפי המצו-סופרן ואחר כך בפי הסולנים האחרים והמקהלה, שמוסיפה מוטיב של חצי טון עולה. אווירת הנהי נוצרת בעזרת הצטברות של קולות נוספים תוך חזרה על הנושא מספר פעמים. אווירה זו משתנה באקורד האחרון, המז'ורי, למילה אמן, המתקבל אצל המאזין בהקלה רבה ובברכה.

מינחה . פרק זה, לארבעת הזמרים הסולנים ולתזמורת, נפתח בנושא נוגע ללב המנוגן תחילה בידי הצ'לי ולאחר מכן עובר פיתוח בפי הסולנים. בכאשר נשבעת לאברהם ולזרעו (Quam olim Abrahae), טקסט שבאופן מסורתי נהוג היה להלחינו כפוגה, יש חיקויים בין קולות הסולנים, אך לכלל פוגה של ממש אין הוא מתפתח. המירקם הופך צלול יותר עם סיום ההבטחה, כאשר הליווי של כלי הקשת בטרמולו (חזרה מהירה על אותו הצליל), מבשר על כניסתו של הטנור בזבח ותפילה נעלה לך (Hostias). הנושא שהוא שר, ואשר אליו מצטרפים בהמשך שאר הזמרים, מצטמצם פחות או יותר בגבולות של טרצה (מרווח של שלושה צלילים) גדולה, ומשרה אווירת זוך וטוהר. נושא ההבטחה לאברהם ולזרעו חוזר שוב, כמו גם נושא הפתיחה שנוגן בידי הצ'לי, אך הפעם הוא מושר. בקודה (סיומת) התזמורתית הקצרה מושמע הנושא עוד ארבע פעמים: פעמיים בידי כלי הקשת, כל פעם בהרמוניה שונה, פעם נוספת בפי הקלרנית בליווי טרמולו של כלי הקשת, ולבסוף בידי הצ'לי והקונטרבסים.

קדוש. תרועות חצוצרה מקדימות את ההכרזה המשולשת קדוש, קדוש קדוש (Sanctus, Sanctus, Sanctus). לאחריה בהושע נא במרומים (Hosanna in excelsis), מתפתחת פוגה כפולה קצרה למקהלה. שני נושאי הפוגה מאופיינים בחיות רבה ובהדגשות מפתיעות ומלווים בתזמור מבריק.

שה אלוה. מנגינה שלווה, בצעד מתון, בסולם דו מז'ור, מושרת בפי הזמרות הסולניות, במרחק אוקטבה זו מזו, ללא ליווי, וחוזרת שוב בפי המקהלה. בפעם השלישית מושרת המנגינה, תחילתה בפי הסולנים ולאחר מכן בפי המקהלה, בתוספת קונטרפונקט (מנגינות עצמאיות המנוגנות בו זמנית עם המנגינה העיקרית ומתאימות לה מבחינה הרמונית) של שלושה חלילים.

אור נצח. בפרק זה שרים רק המצו-סופרן, הטנור והבס. ורדי מאפשר לזמרת הסופרן לאזור כוח לקראת הפרק המסיים. הפתיחה דמויית הרצ'יטטיב, בפי המצו-סופרן, נענית בצבעים כהים של כלי הנשיפה מעץ, המלווים את הבס במנוחת עולם (Requiem aeternam). שני הנושאים המנוגדים הללו מובילים לנושא חדש, שירתי וזוהר, הנמשך עד סוף הפרק.

הצילני נא. זהו, כאמור, הפרק שהיווה את הבסיס ליצירה כולה. לאחר שנמצא כתב היד המקורי שלו (כפי שחובר לרקוויאם לזכר רוסיני),  ברור כי ורדי שינה בו פרטים אחדים כאשר שילבו ברקוויאם לזכר מנצוני. הנושאים של Requiem aeternam  ו-Dies irae  היו כבר בגירסה של 1869 וברור שמקורם של פרקים אלה בפרק היחיד שהולחן קודם לכתיבת הרקוויאם כולו. שינוי משמעותי מן הפרק המוקדם הוא הגדלה ניכרת של תפקיד הסופרן. בגירסה המוקדמת נועדה הזמרה המונוטונית של המילים הצילני נא (Libera me) בסיום הפרק, לזמרי הבס במקהלה, ואילו בגירסה החדשה שרה אותן זמרת הסופרן. זוהי רק דוגמא אחת מני רבות המדגישה את הפן הדרמטי האישי בקריאתו של ורדי את הטקס הליתורגי. הפרק נפתח ברצ'יטטיב נרגש מפי הסופרן ואחריו מלמולים נפחדים של המקהלה. בחיל ורעד יאחזוני (Tremens factus), הזמרת הנרעשת מובילה לחזרה מפתיעה על נושא ה-Dies irae. אחריו שוב נשמע הנושא המנחם של Requiem aeternam, בפי הסופרן והמקהלה ללא ליווי. בסופו עולה הזמרת לצליל סי במול חרישי ביותר (המסומן pppp). זהו רגע נדיר ביופיו ביצירה כולה, שלא חסרים בה רגעים יפים. מיד לאחר מכן נשמעות שוב תחינות הצילני נא נרגשות מפי הסופרן, והמקהלה פורצת בפוגה דרמטית כשקולה של הזמרת מרחף מעליה. לאחר השיא, הסולנית והמקהלה נותרים כשהם ממלמלים את תחינתם, הצילני נא, והיצירה מסתיימת בקול דממה דקה.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s