רקויאם מלחמה

בנג'מין בריטן (1913-1976)
רקוויאם מלחמה, אופ' 66

תמליל מתוך ה"מיסה למען המתים" (מושר בלטינית)
שירים מאת וילפרד אוון (מושר באנגלית)
הציטוטים במאמר זה מתוך התרגום של אריה אהרוני

I רקוויאם אטרנם: לנטו א סולנה (איטי וחגיגי)
II דיאס אירה: אלגרו (מהיר)
III אופרטוריום: לרגמנטה (ברחבות)
IV סנקטוס: ליברמנטה (בחפשיות)
V אגנוס דאי: לנטו (איטי)
VI ליברה מה: מארש שמתחיל באיטיות והולך ומתגבר.


"נושא שירי הוא המלחמה וחמלת חוסר-שחרה
השירה היא בחמלה…
כל שניתן היום למשורר לעשות הוא לשאת אזהרה"           
וילפרד אוון

רק מלחינים בודדים, בכל הזמנים, ידעו ליצור את השילוב המושלם בין טקסט ומוסיקה. מעטים עוד יותר נחנו ברגישות ספרותית ובכישרון לבחור בטקסט הנכון להלחנה. בריטן היה מאותם בודדים שהצליחו להעניק את אותו מימד נוסף, נכסף, לכל טקסט שבחר להלחין. בין אם בלשונו שלו, אנגלית, ובין אם בצרפתית, ברוסית, בלטינית או בגרמנית. ביצירותיו הקוליות הרבות – שירים בליווי פסנתר או תזמורת, מחזורי שירים, משלים כנסייתיים (מעין דרמות ליטורגיות), קנטטות, מזמורים ואופרות – נשזרת המוסיקה בטקסט ומעפילה עימו לגבהים חדשים, לא צפויים. הוא הלחין, בין היתר, את שירתם של אודן, רמבו,הרדי,אוון,הלדרלין,פושקין,אליוט,טניסון,קיטס,דון, וורדסוורת' ושייקספיר, שלא לדבר על טקסטים אנונימיים מימי הביניים ושירי-עם. רבות מן האופרות שלו מבוססות על יצירות ספרותיות חשובות – "בילי באד" (מלוויל), "בטבעת החנק" ו"אוון וינגרייב" (הנרי ג'יימס), "מוות בוונציה" (תומס מאן), וגם "פיטר גריימס" (המבוסס על פואמה של קראב) ו"חלום ליל קיץ" (שייקספיר). כל יצירה מושרת שלו היא הארה מיוחדת, חד פעמית ואישית עד מאד של הטקסט שבחר להלחין, אך ברקוויאם מלחמה, בנוסף לפרשנות המוסיקלית, מעידים גם הטקסטים השונים זה על זה, סותרים זה את זה ומאירים זה את זה באור חדש.

הרעיון לכתוב יצירה ליטורגית גדולת ממדים עלה בדעתו של בריטן לראשונה לאחר ההפצצה האטומית בהירושימה ב-1945. זו היתה אמורה להיות אורטוריה למקהלה, לסולנים ולתזמורת בשם "אשמתי" (Mea culpa). רעיו זה לא יצא לפועל וב-1948, נרעש ממותו של גנדי, שב בריטן והעלה את רעיון הרוויאם, הפעם לזכרו של המנהיג ההודי. עקב עומס גדול באותה תקופה, גם בפעם זו לא נסתייע הדבר בידו. כשוועדת האמנויות של קובנטרי פנתה אל בריטן ב-1958 בבקשה להלחין יצירה לחנוכת הקתדרלה החדשה במקום, שנבנתה לצד זו שהופצצה במלחמת העולם השנייה, נענה בריטן לבקשה מייד ובחפץ לב. סביר להניח שאז כבר היתה בידו תוכנית מוכנה ליצירה. בריטן הכיר את שיריו של וילפרד אוון היטב וחשב אותו ל"גדול משוררי המלחמה שלנו, ואחד מן המשוררים המקוריים ביותר במאה העשרים". ב-1958 הוא כלל את "פגישה מוזרה" בתכנית של השירים האהובים עליו ב בי.בי.סי., ובאותה שנה הלחין את "הרוחות האדיבות" כחלק מנוקטורנו לטנור, לכלי קשת ולשבעה כלים אובליגטו. למרות ההכרות עם שירים אלה, היתה זו החלטה יוצאת דופן לעמת אותם עם הטקסט הלטיני של מיסת הרקוויאם. כתב על כך וויליאם פלומר: "זהו תפקידו של האדם היוצר לצפות יחסים בין מחשבות, או דברים, או צורות ביטוי, העשויים להיראות שונים לחלוטין ולצרפם לאיזו צורה חדשה. אין לשכוח שכאיש תיאטרון, היה בריטן מודע למידת האפקטיביות שיצר צירוף הטקסטים הזה. אוון עצמו נהרג ב1918, בהיותו בן 25 בלבד, שבוע לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש שסימנה את סיומה של מלחמת העולם הראשונה.

את היצירה מבצעים שלושה סולנים – זמרת סופרן, זמר טנור וזמר בריטון, מקהלה ומקהלת נערים וכן תזמורת סימפונית לצד תזמורת קאמרית. המוסיקה הליטורגית, הרקוויאם הלטיני, מבוצעת על ידי הסופרן, המקהלה והתזמורת הסימפונית. שיריו של אוון מבוצעים על ידי הטנור, הבריטון והתזמורת הקאמרית (אשר מזוהה תמיד עם קולו האישי של המלחין). מקהלת הנערים מוסיפה מימד נוסף, שמימי וזך, לחלק מקטעי הליטורגיה. מלכתחילה התכוון בריטן להזמין לביצוע הבכורה  זמרים שייצגו את "שלוש האומות שסבלן במלחמה היה הרב ביותר": פיטר פירס האנגלי, דיטריך פישר-דיסקאו הגרמני וגלינה וישנבסקיה מרוסיה. השלטונות הסובייטים לא התירו לוישנבסקיה לצאת לבצע "יצירה פוליטית, בקתדרלה, לצד אנגלי וגרמני", ואת תפקיד הסופרן שרה בביצוע הבכורה, ב-30 במאי 1962, הזמרת האנגליה הת'ר הרפר. בהקלטת היצירה, בסוף 1963, השתתפה כבר וישנבסקיה, שעבורה נכתב התפקיד. בחדשים שקדמו לביצוע הבכורה בקובנטרי, סבל בריטן מכאבים בידו, ולכן החליט לפצל את תפקיד המנצח לשניים: מרדית' דייויס ניצח על התזמורת הסימפונית, המקהלה והסופרן, ואילו בריטן עצמו ניצח על התזמורת הקאמרית,, הטנור והבריטון. בהקלטה ניצח בריטן לבדו. בביצועים אחרים, בשנים שחלפו מאז, יש המסתפקים במנצח אחד ויש השומרים על החלוקה לשני מנצחים.

תגובת הקהל והמבקרים לביצוע הבכורה של רקוויאם מלחמה היתה מדהימה. שררה הסכמה מוחלטת שזו אחת מיצירות המופת שנכתבו אי פעם, "…הדבר המעמיק והמרגש ביותר שגדול הגאונים השיג עד כה. הוא הופך את הביקורת לחסרת משמעות…" (המחזאי פיטר שייפר, אז עיתונאי). "היצירה הנאצלת ביותר שבריטן הניק לנו" (ויליאם מאן, מבקר הטיימס). דיטריך פישר-דיסקאו נותר המום על הבמה עם סיום היצירה ולא נענה לתחנוניו של פיטר פירס לרדת אל מאחורי הקלעים. הוא כתב בזכרונותיו: "הייתי מרוקן, לא ידעתי היכן להסתיר את פני. חברים מתים וסבל מן העבר עלו במוחי…". תקליטי רקוויאם מלחמה בקופסא שחורה, נמכרו תוך חמישה חודשים ב-200,000 עותקים, מספר חסר תקדים במוסיקה בת זמננו. תמימות הדעים באשר לערכה של היצירה היתה חובקת-כל. סטרווינסקי, שהתקשה להסתיר את קנאתו, העיר ש"להעז ולבקר את רקוויאם מלחמה בבריטניה יהיה כמו לסרב לקום בעת שירת אל נצור המלכה." שנים מאוחר יותר היו מי שמתחו ביקורת על היצירה, במיוחד על הדמיון המסויים שיש בה לרקוויאם של ורדי, ועל כך שבריטן זנח את קולו הפרטי לטובת קול ציבורי, שאינו מתאים לו. בריטן ענה לטענות אלה באמרו שלא יתכן שמישהו יכתוב רקוויאם בלי שיהדהדו בו הרקוויאם של מוצרט, ורדי, דבוז'ק ואחרים. כל מה שרצה להשיג היה "שהוא (הרקוויאם) יגרום לאנשים לחשוב קצת."

אין ספק שהעמדת הטקסטים זה מול זה, בצירוף עם המוסיקה של בריטן, על שפתה המיוחדת, אלגית מחד וגרנדיוזית מאידך, אכן משפיעים עמוקות על המאזין. המצמרר מכולם הוא פרק האופרטוריום (עולה, קרבן), המציע בתמימות ובהשלמה דתית, בקולות מקהלת הנערים: "אדוננו …מלך התהילה, גאל נשמות נאמניך שהלכו לעולמם… והמקהלה שרה פוגה גדולה למילים "כאשר הבטחת בימים מקדם לאברהם ולזרעו." לעומתם שרים הטנור והבריטון  את גרסתו של אוון לעקדת יצחק: הטקסט המקראי מופיע כמעט כלשונו, עם שינויים קלים המרמזים על מלחמה (חגורות ורצועות, שוחות ותלוליות)עד למקום שבו מלאך ה' קורא לאברם (כך קורא לו אוון): "אל נא תשלח ידך אל הנער" ואוון ממשיך:

"אך האיש הזקן לא עשה כן,
ואת בנו יחידו שחט, –
ומחצית זרעם של בני אירופה
אחד אחד…"

וברקע שרה מקהלת הנערים "אנו מקריבים לך אדון, שלמי תפילה ותהילה" והמקהלה הגדולה שרה "כאשר נשבעת לאברהם ולזרעו" שוב בפוגה גדולה, אלא שהפעם הנושא מופיע בהיפוך והפוגה מושרת יותר בשקט ומסתיימת בחטף.

מבחינה מוסיקלית, כדרכו, נשען בריטן על מסורות קודמות ומכבד אותן. הוא אינו מפנה עורף לשפת המוסיקה המקובלת עד תחילת המאה העשרים כשהוא יוצר את שפתו הייחודית, החדשה. כדרכם של מלחינים רבים הוא משמשר מסורות מקובלות בהלחנת מוסיקה דתית. הוא מצטט מוסיקה גרגוריאנית (במיוחד בקטעי מקהלת הנערים), כותב פוגות במקומות שבהם היה מקובל לעשות זאת, ומנצל את מכמני ההיסטוריה המוסיקלית לשירותו. יחד עם זאת, גישתו, המילולית והמוסיקלית כאחד, היא גישה מודרנית בתכלית. זוהי יצירת מחאה פציפיסטית, האומרת את שלה בנחרצות, ללא משוא פנים. ייטיב המאזים לעשות אם יקרא את הטקסטים המצורפים לתכנייה טרם ההאזנה.  החוויה המוסיקלית תהיה עשירה ומספקת הרבה יותר.

טלי ירון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s